פודיניג במקום של המח

אני תוהה עם עצמי למה אני מלאת כעס על העולם. למה אני לא מצליחה להתמודד עם אינטרקציות אנושיות בסיסיות ביותר וכל פעולה, ולו הפשוטה ביותר, מרגישה כמו לסחוב את כל כדור הארץ על הכתפיים שלי בעלייה. אני לא מצליחה לקום בבוקר, אני לא מצליחה ללמוד, אני לא מצליחה לקיים אינטרקציה אנושית ואני בעיקר מרגישה כבדה כל כך. אני מרגישה חסרת ערך, חסרת מטרה, כישלון, לא אהיבה, שקופה. אני תוהה האם כל אלו מסיבירים את הכעס הזה? או שאלו סתם אמתלות? אני מבינה שאלו הם החיים, קשה לראות אנשים אחרים. אני כל הזמן מקווה למצוא מישהו שיאמין בי, שירצה לאהוב אותי וכשזה לא קורה, הראש נופל לתסביכים. פתאום אני חוזרת ליפול באותו הבור שהצהרתי כבל עם ועדה שנמאס לי לגרד את התחתית שלו. הכל חוזר להיות חסר משמעות ועם זאת שום דבר לא יהיה כמו שהיה. אני לא מבינה למה החימה הזו מצטברת לי בבטן ולמה העולם נהיה קשה מידי שוב. הרצון שמישהו יסתכל לי בעיניים וירצה לראות עמוק לתוכי הוא אינפנטלי ואף אחד לא עומד לאהוב אותי. כשאני שוכבת במיטה אני כמהה כל כך למגע חם של גבר אוהב והחוסר של מגע אנושי מורגש כל כך בגופי הקטן. הכל נהיה קשה, כבד וחסר משמעות. אני לא יודעתבמה לחשוב או להאמין כדי להצליח לחיות את חיי בשלווה. להפסיק לכמוהה כל כך לבלתי האפשרי, להפסיק לשקוע בכאב ובעצב ולא לכאוב יותר את העבר. אני לא מבינה איך חיים סביב כל האנשים האלה בידיעה ברורה שאני לא משנה לכמעט אף אחד מהם. איך חיים עם כל הרפש של בני האדם כשאני לא חווה את כל היופי שהאנושות טומנת בתוכה? איך חיים עם הכאבים בגוף בלי להרגיש גם את כל הדברים הטובים שהגוף האנושי יכול להפיק? איך אפשר פשוט להמשיך הלאה ממישהו שאהבתי ולדעת שלא איתי הוא מצא אושר?