בקורנה כשהטיפול שלי עבר לזום אמרתי למטפלת שלי שאני מכניסה את החטא לבית משפחת בייקר. המשפחה שלי לא משפחה משפחתית ולא נהוג לדבר על רגשות, להביע אמפתיה או חרדה. לא מגיעים לאירועים, לחתונות או לסיום תארים. הכלבה שלי לימדה אותי כשאוהבים מישהו החכמה היא לאהוב אותו עשרים אחוזים כמו שאנחנו רוצים ושמונים אחוזים כמו שהוא רוצה שיואהבו אותו. אז אני מגיעה לבד לטקסים ולאירועים משמעותיים בחיים שלי. הם לא אוהבים את זה, אני מבינה, אני לא רוצה לגרום לאף אחד לעשות משהו שגורם לו לסבול . והנה אירוע סיום של התואר השני שלי שרציתי שאנשים שאני אוהבת יגיעו כי אני מציגה שלושה פרוקטים. ההורים שלי נסעו לחופשה לכבוד יום הנישאוין שלהם, וזה בכנות, חשוב יותר מהאירוע סיום. אז הזמנתי את אחותי שהתקשרה להגיד שדווקא השבוע הילד היה חולה ושבוע הבא הם בחול ויש המון מה לארגן. אז הזמנתי זוג חברים, החברים הכי טובים שלי, אחת אמרה שהיא נוסעת לחול מחר אז לא תספיק והשני במילואים. לכולם יש סיבות טובות לא להגיע אבל אני מרגישה כל כך לבד. זה קצת כמו האנלוגיה עם הגג, הרבה אנשים יעצרו לעזור למי שעומד על הקצה, אף אחד לא ישים לב כשעולים במדרגות. ככה זה, ככה זה החיים, ולמרות שהמרכז שלי סובב סביב אחר, האמת היא שרק אני יכולה לחוג סביבי. אני חגה במסלול של חלק מהאנשים אבל כח הכבידה חלש מידי כדי להשפיע עליהם. האמת שלא משנה מה אני תמיד ארגיש לבד כל כך, לא אהובה ולא מוערכת, כאמור, הזרות היא בנפש.
בנתיים עצוב לי ממש והרווקות בולטת כל כך.
(אולי בדוקטרוט)