הרבה שנים זה הרגיש בלתי אפשרי לצאת מהבית של ההורים. בתואר הראשון שלי, כשגרתי בעיר אחרת, החזרה לדירה גררה איתה התקפי חרדה על בסיס שבועי. כשהיציאה מהבית של ההורים לא הרגישה יותר בלתי אפשרית, בנוסף לריבים מרובים עם אמא שלי, הבנתי כי מכאן זה רק יהפוך להיות קשה יותר אבל לא הבנתי כמה קשה זה יהיה. אני גרה פחות משלושה קילומטרים מההורים שלי ועדין לחזור לדירה זה קשה כל כך. זה כבר לא בלתי אפשרי ועדין מאבק. אני כותבת את זה ורוצה לבכות. זה יצר מין שעטנז מוזר בו אני חיה בשני בתים וזרה בכל מקום. הציפייה של החברה שנהיה אנשים עצמאים היא מרגיזה ולא הוגנת. לא סיפרו לי שהכל בחיים הוא בלתי אפשרי ובמקרה הטוב הוא הופך להיות קשה נורא ואז מתים. בפגישה האחרונה עם הפסיכולגית שלי שאלתי אותה אם החיים יכולים להרגיש אחרת והיא אמרה שהיא אוחזת על תקווה עבורי שהם יהיו אחרת. נדמה לי שלא ככה החיים מרגישים למרבית האנשים, כי ההבנה שאין לנו משמעות היא אולי הכרחית אבל עדין לא הכל אמור להיות חסר משמעות ואנשים חיים עם אהבה ולא רק עם הידיעה שהיא קיימת.
(אני חושבת עליו ועל כמה האושר שלו מרגיש רחוק כל כך ואיך הוא שם חיי, מזיין, מצליח ואוהב וההצלחה הכי גדולה שלי שלא מתתי. כל מה שיש לו ואין לי וכל מה שהוא ואני אף פעם לא אהיה, אהיבה.)