פודיניג במקום של המח

כשהחרמונות מתחילה לעלות לי אני חושבת על כמה אני כבר רוצה סקס. מהר מאוד החרמונות משתנה לעצב עמוק בתחושה שאני לא טובה לו, שהסקס איתי לא טוב לו. זה מוזר כי עם התחושה של כמה שאני לא טובה יותר הגיוני להרגיש שאף אחד לא ירצה לאהוב אותי לעולם מאשר להרגיש אי נעימות שאני לא טובה לגבר שלא קיים. רציונאלית אני מבינה כי בגלל שאני לא טובה, אף אחד לא ירצה לאהוב אותי אבל זה מרגיש שונה. אני מצטערת בשביל הגבר הלא קיים הזה שאני כל כך לא טובה, לא טובה בלהתנשק, לא טובה בלמצוץ ולא טובה בלהזדיין. כשאני כל כך לא טובה, לא יפה, לא חכמה אז לא יגיע הגבר שירצה לאהוב אותי, הוא לא קיים. הוא לא קיים אז למה אני מפנטזת עליו? למה הכאב הזה אמיתי כל כך? ואולי זה גם קצת שאריות ממנו, שהייתי כל כך לא טובה לו, לא ראויה לו, לא יפה בשבילו, לא חכמה, לא מצחיקה אבל הוא בכל זאת היה איתי משום מה. הוא היה איתי וגרם לי להתנצל על היותי, על כל מה שלא הייתי טובה לו, ששכבתי איתו כל כך מהר, (שלושה חודשים זה מהיר?) שהייתי מוכנה לעשות הרבה בשבילו, שהייתי סמרטוט, שלא רציתי לשכב איתו. הוא צרב לי בבשר שאין סיבה לקיים מערכת יחסים איתי בלי סקס, כאב או השפלה. הוא צדק אגב, אני לא יפה, לא חכמה, לא מצחיקה,  אני בטוח לא כוסית, אין סיבה לאהוב אותי אלא רק למסך את כל מה שאני באמצעות מין, כאב או השפלה ובעיקר הרבה אורגזמות.  הוא השתמש בי בין דברים עם תוכן והכניס את הדיסנונס הזה לתוכי, שנוא איתי אבל שאני לא מספיק טובה לו. למען ההגינות, לא חושבת שיש מישהו שאני מספיק טובה לו. היום הודיתי מול עצמי שאני כן כועסת עליו, אני כועסת שהוא אמר את מה שאמר, עשה את מה שעשה והשיג את כל מה שמרגיש רחוק מהישג ידי. אותו אפשר לאהוב, אותו אוהבים. הוא הכאיב לי, נתן לי להתמודד עם הכל לבד ובסוף אותו אוהבים ואני לא אהיבה.  שברון הלב הכאוב ביותר שהרגשתי זה גברים שאומרים לי שהם לא רוצים להתמודד איתי, שאני טיפולית, שזה יותר מידי. ואני מבינה את זה כל פעם מחדש, הלב נשבר, הנשמה נשברת אבל אני יודעת שזה מובן ושזה בסדר וזכותם והלוואי שהם ימצאו מה שהם מחפשים. ושזה כן שאני דפוקה מידי אבל זו לא הבעיה שלהם. אני לא העול של אף אחד אפילו לא של מי שפגע בי.  אני מפנטזת על גבר רק כי המחשבה שאני לא אהיבה היא בלתי נסבלת.