חשבתי הרבה על המונח "פוסט טראומה מורכבת" והאם יש לי את הזכות להשתמש בו. איפה עובר הגבול בין מערכת יחסים לא מטיבה לבין מערכת יחסים שמייצרת פוסט טראומה? האם הוא נחצה לאחר אמירה "אני שונא אותך" x פעמים? או שמא ב"אני לא רוצה לבזבז את הרגילה שלי עליך"? אולי בכלל הוא נחצה במעשים בלבד? אני לא יודעת ולמען האמת אני מתחבטת המון בשאלה של מה המערכת יחסים הזו השאירה בי. יש דיסוננס גדול בין איך שהרגשתי בשנים הראשונות אחרי לבין איך שתפסתי את המערכת יחסים הזו. בהתחלה, כל נקודה הייתה משמעותית ומשתקת. היום שהכרנו, הדייט הראשון, הדייט השלישי, כשהבנתי שאני רוצה להיות איתו, הפעם הראשונה ששכבנו, יום האהבה (או בשמו הקליט יותר: כשהוא לא דיבר איתי בכלל ארבעה ימים), פסח, הפעם הראשונה שלנו בחנות סקס, הפרידה, החתונה של אחותו, היום הולדת שלו וחוזר חלילה. כל כך הרבה תאריכים להתנתק בהם מהעולם. זה די מצחיק איך אתם יכולים לחוות אותו הדבר ולהיות במקום אחר לגמרי. השנה הראשונה אחרי הייתה נוראית. התקפי חרדה יומיים, חוסר יכולת להיות לבד, חוסר יכולת להיות עם אנשים, קוצר נשימה, איבוד משמעות, הקאות, ירידה במשקל, סיוטים והחשוב ביותר ההבנה שהמוות כואב פחות. אני חושבת שאז הרגשתי בדידות אמתית בפעם הראשונה. לא הצלחתי לקיים קשרים חברתיים, לא הצלחתי בלימודים. יכלתי לשבת ללמוד בחדר מלא סטודנטים ולהתחיל לבכות כי זה מציף מידי. שעות לשבת ולבהות בחלל האוויר כי אני חיה שוב סיטואציה כזו או אחרת. לפחד לקיים יחסי מין. לא לדעת איך בכלל מספרים למישהו כמה שאני דפוקה. לטבוע בחרדה. האמת שהחרדת מוות היא גרועה יותר, משתקת יותר ומפחידה יותר. כמה שנים אחרי זה שינה את עצמו למאבק. מאבק תמידי למקום שלו בי, למקום של מערכת היחסים הזו בחיים שלי, למקום שלו במערכת יחסים שלי עם גבר אחר ולהיות בזוגיות עם גבר אחר בלי להתנשק או להזדיין איתו. זה קצת שינה צורה בשנים האלו, מהכאב הזה זה עבר ל"אני לא שווה את זה", המערכת יחסים הזו סיפקה לי את כל הסיבות למה אני "רק מספיק ולא טובה" ולמה אי אפשר לאהוב אותי. אני עדין לא יודעת להגיד מה המערכת יחסים הזו הייתה. הוא עדין הבן אדם שאני חושבת עליו הכי הרבה. אני לא יודעת אם לתת לגיטמציה לתחושות שלי או להמשיך להגיד לעצמי שזה סתם עוד סקס אלים ושתי סטירות וכאפה תתגברי על עצמך. הוא סך הכל השתמש בך והתעלם מהרצונות שלך ושבר את כל הגבולות שלך ואז אמר לך שזו לא אשמתך שהוא לא אוהב אותך שזה האופי שלך או שהוא שונא אותך. זה לא כזה נורא ובכלל זו הייתה תקופה מורכבת עברו ואת די בלתי נסבלת. אבל למה הוא בוחר לא בך, ולמה הוא בכה עלי על בחורה שהוא הכיר שבועיים אבל לא עלי? האמת היא, שהחיים קצרים מידי כדי להרגיש את כל הכאב הזה והכאב בגוף מזכיר לי שאני הכי רוצה לא למות. לא למות. לא למות, במיוחד לא עכשיו. מגיע לי לחוות אושר ואני כמהה כל כך לחוות אהבה. הלוואי שמה שהיה שם יפסיק לשנות.
אני שמחה על כך שהוא מצא את מה שהוא חיפש. אני גם מקנאה בו שיש לו את זה, על כל ההרפתקאות שהוא חווה ועל כל הסקס שהיה לו. אני מקנאה בה, שהיא ראויה לאהבה שלו. אני עוד טובעת בפחד הזה של להיות לא טובה לבן זוגי, ולעיתים התחושה כי אני לא טובה לגבר הלא קיים הזה היא משתקת, כמה אני לא טובה שאפילו עבור פרי דמיוני אני לא טובה? אני גם כועסת על הפערים האלה בנינו. על "את מספיק רזה כדי שגברים יתפשרו על החזה הקטן שלך" ואחרי כמה שנים לשאול אותי אם אני באמת מרגישה חסרת ערך. על כל האמירות והמעשים שהיו שם שאי אפשר לפרש בדרך אחרת מול הציפייה שאהיה בסדר. על הלילות שהוא שילח אותי מביתו ואז השאיר אותי להתמודד לבד. יש בי גם רגשות אשם שאני מרגישה כמו שאני מרגישה, ועל כך בכלל שאני מעיזה לחשוב על "פסוט טראומה מורכבת". אני עצובה נורא כי אני לא חושבת שקיים הגבר שרוצה לאהוב אותי, את כולי.