פודיניג במקום של המח

לא בא לי לארוז את הדברים ולנסוע לדירה שאני שוכרת. קניתי היום עוד שני עציצים, מונסטרה גדולה, שרך בוסטון שמצטרפים לארבעה שכבר שלושה שובעות אצלי ועדין בחיים: פוטוס ,סנסווריה, דקל כמודוריאה ואחד שנקנה כגחמה ואין לי מושג מי הוא. ניסיון נואש לייצר לעצמי חדר בתוך ארבע קירות. מיטה זוגית, ארון שתי דלתות הזזה, מראה לבנה וגדולה, שלפעמים אני מתשעשעת ברעיון של לעלות לתמונה אומנתית משהו,  שולחן ריש גדול, מסך נוסף ופלפורסנט. כל הדברים שצריך מלבד שטיח.  שתי כריות על המיטה עם משמעות ריגשית, בובת חתול שקיבלתי מהרופאה בשערי צדק כשהייתי מאושפזת בגיל שלוש ומשום מה קיבלה את השם "דובנית" ובאה איתי לכל מקום, לטיול אחרי צבא, למען האמת בכל טיול היא איתי בתיק, לכריתת שד ולמקומות מפחדים. מוצרי הטיפוח שלי, מונחים יפה על השידה, לידם סוס קרסיטל שקיבלתי מההורים שלי.  שתי חבילות קלינקס, אחת ליד המיטה ואחת על השולחן. בעיקר המון המון בדידות. הזרות היא בנפש. הוא אמר לי אי שם באוק' 22 ומאז המשפט הזה הולך איתי לכל מקום. אני משתלדת לזכור שהזרות היא קודם כל בנפש ושזה לא הם, זו אני. גם שם, בדירת שלושה וחצי חדרים במרכז, עם שותפה שאני מכירה וכלבה כנענית עקשנית אחת. שני קילומטרים מההורים, שלוש מאות מטר מאחותי, מאה מטר ממקום העבודה שלי ואני הכי לבד בעולם. כל הצמחים שבעולם לא יהפכו את העולם הזה לבית. ואני רק רוצה להישאר פה עם ההורים שלי והכלבים שלי ולהרגיש קצת יותר מוגנת.  אני אסיים לארוז את הבגדים והאוכל ואסע לישון בעירום במיטה הזוגית בתוך הארבע קירות והזרות שבנפש.