אני מסתכלת על סרטון חתונה שמישהי העלתה לפייסבוק שלה ועורגת לגבר לבלות איתו את החיים. אני חושבת על הנשיקה הראשונה שלנו ועל זיון הראשון שלנו, שאחריו יגיעו עוד המון, ועל כל הדברים שנעשה ביחד. היא אישה יפה וכלה יפה, השמלה מחמיאה מאוד לה מאוד. הכרנו בתירונות ולרגע אחד היא ואני היינו BFF. המערכת יחסים שלנו עלתה על שרטון כשהיא יצאה לאבט"ש וביום כיפור לא שאלתי מה שלומה כי הייתי עסוקה עם הבן זוג החדש שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שבילנו כל כך הרבה זמן ביחד. היא לא חשבה שהדברים שכן עשיתי בשבילה שינו עד אז חות מזה שלא התקשרתי לשאול לשלומה ביום כיפור. המערכת יחסים הזו טבעה לגמרי כשבאתי לסיום קורס קצינים שלה כשנה אחרי. פה זה מקבל תפנית של טלבנובלה כשחיילית שלישית, שהייתה חברה שלי והן לא סבלו אחת את השנייה, התלבטה אם לבוא לסיום הקורס של חברה שלה, חיילת ריבעית, שהייתה בבהד 1 ביחד איתה בצוות. אחרי התקרית הזו חיילית מספר שלוש לא דיברה איתי יותר ואחריה אף אחת בצוות כבר לא שמה לב יותר אלי. זו הייתה תקופה קשה, הוא ואני היינו פרודים, התפקיד שלי נסגר והחיזרו אותי להיות חפשית ולא דיברו איתי בצוות.
לראות אותם מדגיש כמה אני כמהה כל כך לאהבה טובה ובריאה, מלאה בתשוקה, צחוק ואינטימיות. מישהו לאהוב איתו, לגדול איתו, להשתפר איתו. אני כמהה למגע, לגילוי הגוף אחד של השנייה. כמה זה חסר לי. הלוואי והייתי כותבת טוב כמוהו, ומצליחה בעזרת הכתיבה פה למצוא זוגיות כמוהו. נשאר לי רק לקוות שלכל אפיסלון קיים דלתא ושאני אפגוש כבר את שלי.