פודיניג במקום של המח

אהיה כנה איתכם ואגיד שאני כבר לא מרגישה בנח לכתוב כאן עליו. מחד גיסא, אני לא מוצאת אדם לדבר איתו על זה, בשני טיפולים לא הצלחתי, חברות שלי לא רוצות לשמוע ובכלל, זה מרגיש שאני כופה את עצמי על אנשים סביבי אז לא פותחת את העניין. האדם היחידי שאני באמת רוצה לדבר איתו על הדברים זה הוא, שלאחרונה הבנתי שזו לא אופציה. מאידך גיסא, לכתוב פה עליו, כשהוא פה, זה כנראה לא מתאים. לכן אני משתדלת לא לכתוב פה עליו יותר, כמעט בכלל, אולי באזכורים קטנים. שום דבר שהוא יותר מידי, להיות ילדה טובה ולעשות את מה שמוצפה ממני, להיות בסדר. אבל האמת המרה שהוא עמוק בתוכי וזו אמת מרה מהרבה סיבות, אחת מהן שאני פשוט לא מעניינת אותו, פעם קיוותי שיהיה בנינו מין קשר נצחי היום אני מבינה שהתבידיתי. זה בעיקר עצוב נורא, כמה מישהו יכול להיות משמעותי לי וכמה אני לא משמעותית לו. על זה רציתי לכתוב פה היום, על הדיסוננס הזה. בלי עצבים ובלי כעס אלא פשוט על המציאות ואיך היא משפיעה עלי. רק עלי, רק על עצמי לספר ידעתי ועולמי צר כעולם הנמלה. נתתי לו הרבה. תמיד ניסיתי להיות טובה בשבילו, למתוח את הגבולות שלי בשבילו, לגרום לו לאהוב אותי, לא ממש הצלחתי. אני בכנות חושבת שאני לא מספיק טובה בשבילו, והוא גם אמר את זה בכל מיני צורות. הגעתי עליו כשהוא ביקש, הלכתי ממנו כשהוא הורה לי. כשישבנו לאכול עם המשפחה שלו תמיד הייתי קשובה לו, למלח, למפית, לכל דבר. לבשתי את מה שהוא אמר לי והורדתי כשהוא אמר לי. עניתי לו בכל שעה, בעיקר לפנות בוקר, המתנתי על הקו בממתינות. היה לי חשוב לענג אותו גם כשלי זה לא היה טוב. נתתי לו להשפיל אותי גם כשזה שרט לי את הנפש, הכל כדי להיות ראויה לאדם הזה. כשהוא נזף בי שאני לא לוקחת גלולות השפלתי את הראש. כשהוא כעס עלי התנצלתי והתפרשתי, הכל רק כדי שהוא יסלח לי. ואחרי שכבר נפרדנו, אפישרתי לו לעשות בי כמעט כל  שהוא רצה. כשהוא היה צריך למצוא נחמה בגופי, הייתי שם. כשהוא בכה עליהן, ליטפתי לו את הראש ותמסרתי עליו. אני זוכרת אותן אחת אחת, אני זוכרת את השיחות שלנו עליהן, אני זוכרת את כל האמירות שלו כדי להזכיר לי כמה אני לא הן, "היא שינוי מרענן, היא לא סמרטוט". דיברנו עליהן, ניסתי לעזור, להשיא עצה, רעיונות שהוא השתמש בהן. כשזה עבד לו, לא הרישיתי לעצמי להפריע, כשזה לא עבד לו הייתי שם לנחם אותו. בשיחות טלפון, בגוף, בחורים. אחרי אחת מהן, הוא אמר לי "איבדת אותי ברגע שהבנתי שאני יכול לעשות לך הכל מבלי שתלכי". לא לשם כך התכנסנו? שאני אתמסר? זו האומנות, לא?  להיות ילדה טובה. וניסיתי להיות ילדה טובה, גם כשזה פגע בי עמוקות. ניסיתי לעשות הכל כדי לא לפגוע בו. להיות שם בשבילו כשאני זוכרת מה המקום שלי, לתמוך, לאהוב, לתת.  להיות שם עבורו אחרי כל השברונות לב שלו, להיות שם עבורו כשהנפש שלי נשברה לריסיסים. האמת, שנעלבתי עד עמקי נשמתי כשלאחרונה הבנתי כמה מעט הוא חושב עלי, כמה הוא לא מעריך אותי. נעלסתי עד עמקי נשמתי כשהוא לא זוכר לי חסד נעורים, כשאני זוכרת אותן אחת אחת. כשאני זוכרת את כל הנשים שהוא היה פגוע אחריהן ושהייתי שם. המרחק הזה בנינו, בין המוכנות שלי להיות שם בשבילו לבין הניתוק הזה שלו ממני, הוא גדול וכואב. ואני לא יכולה לשים בצד את הקנאה על כל מה שיש לו ועל כל מה שמרגיש לא אפשרי לי, כל מה שמרגיש לא אפשרי אחריו, אחרי המילים שלו, המעשים שלו. אני נשארתי עם הרמות של כאב כשאני מוכנה לראות את המורכבות של הסיטואציה ולזכור לו חסד נעורים כשהוא פגע בי וחושב עלי כל כך מעט. הוא אהיב נורא ואני לא, הוא אהוב, ואני לא. הוא לא בודד נורא והוא לא זוכר את כל מה שהיה שם, גם אם כן, לא הוא כואב את זה. הוא השאיר אותי להתמודד עם הכאב, אמר לי לא לעשות מזה טראומה והלך ומצא אהבה, הוא לא מבין אפילו כמה הוא פגע בי, כמה החיים שלי עצובים נורא וכאובים והוא בעיקר לא מבין את המורכבות. והדחיפה שלו אותי לתהום הנשייה זה כנראה העלבון הכי עמוק.