פודיניג במקום של המח

אנחנו נוסעות לבית קברות ואני מקללת גבר ברכב מנהלים שחוסם את הנתיב שלי כדי לעקוף את הפקק. אמא שלי מתעצבנת ושואלת מי הכניס לתוכי את כל השנאה והרעל הזה. אני רוצה לצעוק עליה שהיא זו שהכניסה את כל השנאה הזו לתוכי, זה בעיקר ממנה. הכעס על העולם ועל החיים נאגר בי. הכל מרגיש קשה כל כך, החיים לא מתגמלים. כל מה שאני רוצה ואני מפחדת לפנטז עליו, כל מה שחסר לי כל כך בחיים. כל מה שאני סוחבת איתי לכל מקום ואף אחד לא קואה ולאף אחד לא אכפת, התחושה שאני לבד כל כך בעולם, אף אחד לא יחזיק לי את היד, יבוא לסיום תואר שלי או לתחרות. אף אחד לא יחבק אותי בסוף יום או יסתכל עלי בערגה. אני אפילו לא מצליחה לגרום לאדם שאהבתי לחשוב עלי דברים טובים לא כל שכן אנשים שלא התמסרתי אליהם. אין לי ממה או ממי לשאוב אנרגיות. אני לא טובה בהכל, אין לי אהבה, אין לי עונג. אנשים לא מבינים את הצלילים שיוצאים לי מהפה או את הכוונה מאחוריהן ואני לא אצליח להוציא ממוחי הקודח כל מיני ביטויים פואטים. אין לי כלום, אין בי כלום חוץ מחוסר ביטחון. אף אחד לא מוכן לראות בעיני גם את הטוב, או שמה הוא פשוט לא קיים. אי אפשר לאהוב אותי כי אני פשוט לא אהיבה. כי אני לא יודעת לדבר בשפת האהבה או מבינה בכלל את האנושיות. הכל חסר משמעות וטפל. והפתרון הנאיבי הוא הנכון ואם לא אוהבים אותי אני לא אהיבה. לא אהיבה. החור בתוכי אף פעם לא יתמלא. אני פשוט לא שווה את זה. אני לא שווה את האהבה ולחיים כבר כנראה לעולם לא יהיה טעם. אני נחרדת מהמוות אבל לא מבינה למה לחיות. הלוואי שפשוט לעולם לא הייתי.