פודיניג במקום של המח

שבוע שעבר הבנתי כי אני רוצה להיות לא נורמלית. תמיד רציתי להיות חכמה הרבה מעל המומצע אבל הפעם הכוונה שאני רוצה שהרגשות שלי יהיו לא נורמלים כשהם למעשה, מאוד נורמלים, אלו הם החיים ואין בי שוב דבר יוצא דופן או מיוחד לחיוב או לשלילה. בכל זאת, אני כן חושבת כי יש משהו אחד שאני חריגה בו וזה שהמחשבה של לא להיות עם ההורים שלי קשה לי. מעבר לכך שלאבד את ההורים שלי זה הפחד הכי גדול שלי (עם כי היום לרגע דמיינתי את אמא שלי נופלת במדרגות ואפילו לא הצטערתי על זה באותו הרגע, אבל חס ושלום) ואני מתפללת הרבה שזה לא יקרה לעולם, זה עד כדי כך חזק אצלי שלפעמים אני תוהה אם אני מעדיפה למות מלאבד אותם. זה הרצון להיות לידם, או לדעת שהם איתי. זה מקשה עלי מאוד את היציאה מהבית של ההורים, גם כשעברתי רק שני קילומטרים מהם. בימים שאני עסוקה, ונעה ממקום למקום זה משמעותי פחות, כי אני לא באמת איתם, אבל בימים שאני סתם לומדת, המחשבה שאני לא איתם קשה לי. אולי זו היקשרות לא בריאה, אולי זה המחסור בזוגיות (או בסקס) אבל פיזית קשה לי לצאת מהבית של ההורים. זה לא שאני לא עושה את זה, כמו שזה קשה ממש, זו מלחמה פנימית כל פעם מחדש. וזה כמו עם סקס, אני מבינה כי רעיונות זה דבר טוב, זה פשוט לא מרגיש ככה. אולי ההורים שלי פשוט דפקו אותי עד כדי כך שהם גידלו ילדה שלא יודעת להיות עצמאית. שהם שרטו אותי עד כדי שאני קשורה אליהם בחבלי לידה. לא יודעת, אולי. אולי זה החוסר ההבנה שלי של האנושות והעובדה שאני לא ממש מסתדרת עם בני אדם, שגורמים לי להיקשר לבני אדם היחידים שגנטית מתוכננים לאהוב אותי, אולי זה שאני לא אהיבה ואין גבר שיכול לאהוב אותי באמת אז אני מתנחמת בצורת האהבה היחידה שאני מכירה. קטונתי מלהבין את הסיטואציה ולאחרונה גם נמאס לי להלחם ברגשות שלי. אני כועסת כי אני כועסת, ואני עצובה כי אני עצובה, והעולם מסריח כי העולם מסריח. אולי זו המחשבה שלא יהיה מי שיואהב אותי ויקים איתי בית משותף שגורמת לי להיקשר לבית היחידי שהכרתי. אלו הם ההבדלים ביני לבין אחותי, היא מנסה להרחיק את הקושי מחייה ופשוט לחיות איתם בעוד שאני לא מסוגלת להרפות, לא מסוגלת לא לשאת בנטל. אלו גם ההבדלים בערכים בנינו, היא עזבה לגרמניה ואני לעולם לא אעזוב את הארץ. יש הקבלה מסוימת בין הרגש להורים שלי לזו של הארץ הזו, עם זאת ההורים שלי הם המחיר שאני לא מוכנה לשלם.