לא כל האנשים נולדו רעים. למרות שקל לראות כי הטענה נכונה, נדמה שהכללים והסדר שמאייפנים מתמטיקה לא חלים על בני אדם. הרי לכל אחד יש את האדם שישר עולה לו לראש כשהוא חושב על המשפט הזה. וכל סטודנט שנה א' למתמטיקה יודע כי כדי לשלול "לכל" מספיק להראות כי "קיים". זה מרגיש כי הרוע טבוע בבני אדם או לפחות שהחוסר אכפתיות שלהם מוביל לרוע. מה ההגדרה של "רעים"? אני לא מאמינה בכלל ברעיון של טוב או רע, בדיכטומיות הזו של אפס או אחת, ומשתדלת להתרחק מכל מי שחושב שהוא "טוב" או "שפוי", כולנו עשינו מעשים רעים וכולנו עשינו מעשים טובים. התפיסה הזו של בני אדם עוזרת לי לאהוב גם אנשים שעשו לי מעשים רעים ובאותה נשימה גם להיות פגועה מהם. הרי לכל אמירה שמתחילה ב"תמיד", "כולם", "כל" אפשר למצוא "קיים" שמפריך אותם, לכולנו יש מחיר. זה ההבדל בין לא יכול לאהוב לבין לא יכול לאהוב אותי. עם זאת, אני עדין מרגישה שאף אחד לא יכול לאהוב אותי, אחד בפה וסכין אחד בלב. בני אדם קשים לי, לא מובנים לי, מעלים לי את החימה בבטן. כשאני מוסיפה לזה את הקושי הכרוך בלהיות בני אדם, הקושי של החיים בתקופה הזו והקשיים האישיים שלי, אני לא מצליחה להתנהל בעולם בני האדם. הרצון להבדיל אותי מהחברה הזו זו חרב פפיות, הרי השקט מכל רעשי הרקע שבני אדם אחרים עושים לבין הרצון בחום, אהבה, וקשרים. אגב, הרעשי הרקע היחידים שאני מוכנה לספוג הם של המשפחה שלי, בשבילם, אני מוכנה להחליף את סיזפוס. אז אם לא כל בני האדם נולדו רעים למה לא קיים אחד שרוצה לאהוב אותי?
(אני לא מחפשת ארץ חדשה)