פודיניג במקום של המח

לפני כעשרים שנים היה בי פוטנציאל. מה שהיה הגיוני מאוד בהינתן הגנים המשובחים שאני מורכבת מהם. הבעיה עם אותם סט גנים משובחים, שכמה שהם חכמים מאוד חסר להם דברים אחרים. בנוסף לכך שנולדתי למעמד הנכון, במקום הנכון, לייחוס הנכון, היו לי את כל הקלפים להצליח. החיים גזלו ממני את הפוטניצאל, החיים גזלו ממני את החיות. נשארתי רק קליפה ריקה של פונציאל, ספירה לא אהיבה. מצרף של אנשים שגזלו ממני את כל מה שהיה יכול להיות. אנשים שלא ראו אותי ולא ראו שאחרי שהם מפילים אותי לא יהיה מי שיתפוס אותי, לא יהיה לי במה למצוא נחמה. השאירו אותי להתמודד לבד בחזית שהכי קשה לי, בני אדם. אף אחד לא יבוא להציל אותי, העולם קר ומנוכר והחיים לא הוגנים. ההגדרה של הוגנים חרוכה לי בבשר, וכל דמעה שורפת אותי עוד קצת. לא הוגנים רק כדי למות בסוף.  זה לא משחק סכום אפס, וקארמה היא אולי כלבה אבל היא לא קיימת. הכל זה פעמונים והמון מזל, מזל לא להיות לבד, להיות אהיב, להגשים את הפטוניצאל. מזל שיהיה מישהו עם מטף מאחוריך אחרי שישרפו לך את הנפש או לפחות קצת חמלה.