פודיניג במקום של המח

תוך כדי שאני משלימה את הקריאה היומית שלי בכלוב הבנתי שהבושה צריכה לעבור צד. אחרי המון שנים של אמתלות, שאני לא יפה מספיק, לא חכמה מספיק, לא טובה מספיק, מעצבנת, לא יודעת להזדיין, לא יודעת להתנשק, חור שחור ופח אשפה של בת אדם, הבנתי שזה לא באשמתי מה שהוא עשה לי.  זה לא שאם הייתי אחרת, יפה יותר, חכמה יותר או זיון טוב יותר, ואלוהים עדי שהיו לו שם כמה אורגזמות טובות, הוא היה מתנהג אלי טוב יותר. אז למה אני צריכה להרגיש אשמה שאני מרגישה ככה אחרי מה שהוא עשה לי?  ובואו נצא כולנו מנקודת הנחה שאני בת אדם די גרועה, די מכוערת, די טיפשה שבאמת לא יודעת לאהוב ושבאמת לא בליגה שלו, עדין, זה לא תירוץ לומר לי את כל מה שהוא אמר, לעשות לי את כל מה שהוא עשה.  אני לא רוצה יותר להרגיש אשמה, שבגללי הוא עשה לי את כל הדברים האלה. את שאר הדברים אין לי ברירה אלא להרגיש, אף אחד לא ייקח את הכאב הזה ממני או יחלים את הצלקות. החיים לא הוגנים ואני גם ככה חיה עם הכאב ואני לא צריכה לסחוב על עצמי גם את האשמה על מה שהוא עשה לי. זו לא אשמתי. ככה פשוט. אף אחד לא יגיד לי איך להרגיש או שהרגשות שלי לא ואדליים. אני גם לא רוצה להקטין יותר את החוויה שעברתי, את המשמעות שלה וההשלכות שלה על חיי.  אני אחת הנשים החזקות והאמיצות שאני מכירה שאחרי כל זה אני כל יום מנסה לייצר לעצמי מציאות טובה יותר.