פודיניג במקום של המח

אני כבר לא מוצאת נחמה לכתוב בכלוב ומעבר לכך אני לא מצליחה לבטא את הרגשות שלי פה על כתב. אולי התבגרתי קצת ואולי כמה תגובות פה קצת הרתיעו אותי מלכתוב פה יותר אבל האמת העצובה שאין לי עם מי לשתף במה שעובר עלי וברגשות שלי. המציאות היא שאני ברת מזל ויש לי משפחה וחברים שאוהבים אותי שאוכל לפנות עליהם בעת צרה. החבוריות עמוקות אך רחוקות מעט וזה מרתיע אותי לפנות אליהם בצרות של חולין. במקרה הנוכחי, לכתוב לחברים שכואב לי נורא כי עד שכמעט הרגיש אמיתי שמישהו יוכל לאהוב אותי הוא החליט שאני קשה מידי, שוב. הוא לא הפסיק ללחוש כמה אני מושכת, שאני מושלמת שזה למות, שהוא מת לזיין אותי במשך שעות. אני פאקבלית פשוט לא אהיבה. אז זנחתי את מישמותיי ונכנסתו למיטה בשבע, נקרעת מהצורך להזכיר לעצמי שלעולם לא יואהבו אותי לבין לשמור על תקווה שאולי יום אחד זה יקרה. הוא אמר לי שיום אחד יגיע מי שיהיה ראוי לי ואני מגלגלת עליו עיניים. זה המשפט השנוא עלי, גם הוא אמר לי שאני ראויה לאהבה, הוא דאג להזכיר לי את זה בצורות שונות שאני לא ראוויה לאהבה שלו, שאני לא   שווה אפילו ל"להתראות". לאחרונה אני קצת יותר כועסת שהוא מצא אהבה והתחתן ואותי גברים דוחים כי אני מתחילה לבכות כשנוגעים לי בגב, בגלל דברים שהוא עשה לי. אבא שלי תמיד אמר לי שהעולם לא הוגן, וששום דבר לא מגיע לי, הוא פשוט רצה להוכיח את הטענה של אבא שלי. אני מנסה לזכור שאני שום דבר, שאני לא מרכז העולם של אף אחד ולא מעניינת אף אחד. אף אחד לא ילך לחפש אותי כשאקופץ מקומה ריבעית.