אני נעה בבנאריות בין אפס לאחת. בין למצוא תקווה שהחיים יכולים להיות גם אחרת לבין לפול לחור שחור ללא תחתית. אני נעה בין הרצון להאמין שאני חכמה, יפה, מעניינת ועם ערך לבין התחושה שאני חסרת ערך, לא אהיבה, לא טובה ובעיקר לא שווה את זה. אני נעה בין הרצון לחיות חיים של נחת, שקט, שלווה ואהבה לבין פשוט לוותר. אני רואה את העולם אפל ונורא ואת בני האדם במעורמם, רעים, מנצלים, מזיינים וזורקים. אלו חיים מסריחים. אני מחפשת את האמצע בין להזכיר לעצמי שאני לא מרכז העולם, אני לא מעניינת אף אחד, אני לא חשובה לבין למצוא חברים ואהבה ומישהו שיהיה אכפת ממני. אני נעה בין להבין שסקס זה דבר נפלא, מחבר ומענג לבין הסקס שמזכיר לי כמה אני לא טובה, כמה אני לא שווה את זה, סקס בו אין לי חשיבות, אני חור שממלאים בין דברים עם תוכן. אני נעה בין התפיסה העצמית שזו מה שאני, חור ללא תוכן, ריק וחלול, לבין הרצון שיהיה בי פז. בין שיגעון גדלות לבין חסרת כל ערך. יש בי ערך? אני אהיבה? למה כולם אומרים לי שיהיה גבר שיהיה ראוי לאהוב אותי אבל לא מוכנים לאהוב אותי בעצמם? אף אחד לא חושב שיש בי משהו ששווה לאהוב? אני לא רוצה שיפתחו אותי ויצטערו לגלות מה יש בתוכי אז משתדלת להיות גלוית לב על ההתחלה על כל השחור. אבל בהתחלה צריך לשווק כך שמישהו ירצה לקנות, ואף אחד לא רוצה לקנות חור שחור, חתול אשפתות, אז המעגל הזה לא נשבר. אף אחד לא רוצה למצוא את החן בעיני אז אני לא מצליחה להרים את הראש, אז אף אחד לא מסתכל עלי בכלל. התחלתי לכתוב כי נצנץ בי שביב של תקווה אבל הוא נעלם כלא היה. אני לא אחת אלא רק אפס, ואפס בולע הכל עד שמוסיפים לו אחת.
אולי הגיע הזמן שאעבור לבסיס הקסדצימלי.