אולי אלו כל הדחיות שחוויתי לאחרונה או אולי התחושה הכללית של אי הצלחה שאופפת אותי אבל קצת נמאס לי מעצמי. נמאס לי להתהלך בתחושת חוסר ערך, נמאס לי להרגיש שאני לא שווה, בעיקר לא שווה אהבה. נמאס לי להרגיש שאין בי כלום, חור בין דברים עם תוכן. נמאס לי לתבוע בחוסר משמעות. אלו תחושות קשות שממירות את החיים לקשים יותר ממה שהם כבר. הבדידות כנראה לא תעלם, הרי הזרות היא בנפש. תמיד ארגיש צדדית בחיים של הסובבים שלי. לא שמש, לא כוכב לכת וכנראה שאפילו לא ירח אלא מטאור שנכנס ויוצא מכוח הכבידה של כולם. אף אחד לא יגיד לי שאני טובה, לא ישים לב אלי, לא יעריך אותי. אני לא מעניינת אף אחד. אני צריכה לעשות דברים כי הם חשובים לי, כי הם משמעותיים לי. אני צריכה לעצום עיניים ולהשתיק את כל הקולות שאומרים לי כמה קשה לאהוב אותי ולקוות שיום אחד זה יגיע. להאמין שאני שאפה של החיים, חכמה, שאני כל קופה.
