אני משוטטת ברחבי הכלוב בשבת בבוקר ומחפשת יחידי סגולה. הרי עוד לפניי הצליחו להוכיח אמיפירית שניתן להכיר ולמצוא פה אהבה שהיא גדולה מהחיים. אפילו אני יצאתי לכמה דייטים מהכרויות פה שלא התקדמו לשום מקום. אני מגיעה לעמוד עשר בבלוגים ולא מוצאת אפילן מועמד אחד אז אני מתאיישת. אני נכנסת לקרוא את הפרופיל שלי ותוהה אם הוא טוב. אני לוחצת על כפתור "מחקי את הבלוג" אבל מתחרטת ברגע האחרון. קודם כל, כי כל הדברים שאני כותבת פה הם חלק ממי שאני. לרוב אני כותבת כשאני לא מצליחה לשאת יותר את הכאב או העצב שאופפים אותי באותו רגע, אני גם באה לכתוב גם כשיש רגעים טובים אבל לא מצליחה אף פעם להשלים אותם לטקסט. ויש גם רגעים טובים ויש בי גם דברים טובים, אני לא יודעת איך לחיות איתם בשלום ולכן גם איך לכתוב אותם. כל מה שאני כותבת כאן הוא חלק גדול ממי שאני. גם הרצון להיות חשופה ולא להסתיר את הפגמים שבי הוא חלק ממי שאני גם אם הוא משמש כמגננה. אני לא שלמה בלי כל הקשיים האלה, אני לא מי שאני בלעדיהם ולכן לפתוח משתמש נוסף מרגיש לי מזויף. קשה לי לחיות עם הדברים הטובים שבי ולקחת אליהם בעלות. עם זאת אני מנסה כל כך, זה אולי אחד הכשרונות הסודים שלי, להמשיך ולנסות לעשות דברים שאני נכשלת בהם. אני מנסה להכיר בעבודה שאני רזה וכוסית, עם יפה אני עוד לא מרגישה בנח. אני אומרת לעצמי שאני אהיבה גם כשאני מרגישה כמו הדבר הכי לא אהיב עלי האדמות. אני עוד לא מרגישה שאני מעניינת, ולכן אולי קשה לכתוב פה דברים אחרים מלבד הקושי שלי, אבל אני אומרת לעצמי שזה בסדר ושזה תהליך. דבר נוסף, הרבה מהסיפורים שלי הם קשים, זה באמת המצרף של מי שאני, אני לעיתים מרגישה שאין לי סיפורים טובים. גם אם כן, אני לא ממש טובה בלספר סיפורים או בלכתוב אותם. כשלקחתי קורס כתיבה לפני כשנתיים כל מה שילכתי לכתוב עליו זה כמה כואב לי, אם הקבוצה אהבה את המשפטים שלי לרוב הם היו בכלל שלו והאירוניה הזו הייתה יפייפה. גם זה טקסט לא קוהרנטי אבל עם מטרה ברורה: אני רוצה להכיר את הגבר שאיתו אבלה את החיים. עוד קשה לי לכתוב פה טקסטים שיגרמו לגברים להתעניין בי אז אני מתחילה בקטן. אני מתחילה בלהגיד שאני רוצה מערכת יחסית בריאה מלאה בתקשורת, שאני עושה צעדים אקטיבים כדי למצוא אותה, שאני מבינה את המורכבות שיש בי, זו שאני מביעה פה על כתב, אבל שיש בי גם דברים טובים, שיש גם דברים שאפשר לאהוב בי. אולי זו משימה מורכבת מידי לראות בי גם קצת זהב בין כל החרא, אולי אף פעם לא היה בי זהב, אבל יש בי המון רצון לאהוב ולהיות נאהבת, רצון למצוא בית ולהרגיש שייכת, רצון לצחוק, להתנשק ולהזדיין.
(כמו החתך בעור שכואב לי נורא ואני מתאמצת לא לקלף אותו כדי שיוכל להבריא סוף סוף, כך אני מתאמצת לא לסייג את הסמי רשימה הזו)
