אני במרחק צעד מלהרגיש בנח מלהעיד על עצמי שאני משקיעה מאמץ רב לשפר את החיים שלי. בסופו של יום אני יודעת כי החיים קצרים וכי המטרה שהם יהיו כמה שיותר טובים. אני מנסה להבין איך לשפר את ההיבטים השונים בחיי כדי לא לסבול בחיים. אני רוצה כל כך למצוא נחת, בית ואהבה בחיים. אני רוצה שהחיים יהיו פחות קשים והעולם פחות אכזר. אני חושבת שבניגוד לפרסונה פה בחיים האמיתיים לא רואים את הכאב, הקושי והעצב. אני תפקודית, אני מחייכת, מדברת בקול מתוק ומתעסקת בזוטות. לא רואים מסביב לכל המאמץ. אני רוצה שהחיים שלי יהיו יותר טובים. אני רוצה להרגיש שייכת, למצוא בית ולמצוא מקום בעולם. אני רוצה למצוא אהבה, להיות נאהבת ולאהוב. יותר מהכל זה הכי חשוב לי אבל הגורל אכזר ואם אין לי ערך אז אי אפשר לאהוב אותי ואם הזרות היא בנפש אז לא קיים לי בית. זו לולאה אינסופית שאף אחד לא אוהב אותי אז אין לי ערך, אין לי ערך אז אף אחד לא אוהב אותי. יש גם רגעים טובים. יש לי גם הצלחות ויש לי גם הישגים למרות שזה מעורר בי אי נוחות. אני מרגישה שאני לא שווה כלום. הניגדויות הזו חיה בי כל רגע ולמצוא את האמצע בין המציאות לבין התחושות שלי זה מאבק יומיומי. שני הצדדים האלה באים לידי ביטוי גם במילים פה. ואני רק מחפשת אישור לכך שאני חכמה, יפה, שווה זיון וראויה לאהבה.
