פודיניג במקום של המח

החיים קשים והמאבק של לחיות בהם קשה לי. יש ימים שבהם אני שומרת על תקווה ואומרת שהיום קצת פחות קשה ומחר יהיה קצת פחות קשה אז אולי, אולי בעתיד יהיה טוב. ויש ימים שהתקווה נעלמת ואני נזכרת כי הבחירה היומ-יומית בחיים היא שלי בלבד. בימים האלה אני קצת מקווה שיחליטו בשבילי, שהמאבק נגמר וששום דבר לא משנה יותר. יש לי מין חמרמורת כזו של עצב. עצב, כאב וחוסר תקווה מתפשטים לי בכל הגוף. אני חושבת שהחוויה האנושית שלי היא לא נורמלית. אני חושבת שחסר לי בורג או כימיקל או חלבון בדנא כדי לאהוב את החיים. זה לא משנה מה יהיה לי, לא משנה מה אשיג הכל יהיה חסר משמעות והכל יהיה לא מספיק טוב, לא מספיק ולא טובה. הגוף שלי רוצה להשתחרר מהכאב, מהחרדה ומהלחץ ופשוט להרפות. להרפות את הגוף ואת המחשבות ולהתרפק. כל כך הרבה רצו שאני אהיה בסדר שכבר למדתי להמשיך לנוע, להתקדם, לעשות, להשיג, לחייך לא משנה מה הולך בתוכי, לא משנה אם אני חיה או מתה או קצת משניהם בו זמנית. לפעמים, לפעמים אני רוצה שמישהו ייקח את ההחלטה הזו ממני וייתן לי פשוט לוותר ולהרפות, אולי לא כולם אמורים לחיות.