פודיניג במקום של המח

לרגע אחד הבוקר "נורמליות" הייתה חלק ממרחב האפשרויות שלי ופתאום הפחד מלהיות נורמלית השתלט עלי. המחשבה על יום שישי במטבח שלנו שבו אנו מבשלים ובעיקר צוחקים ביחד, מלאים בהנאה וקירבה שמתלהטת. אני כמהה לאהבה כל כך. אני כמהה להכינס עם מישהו למיטה כל ערב ולהתחבק איתו קרוב קרוב. אני כמהה לחיבוק עמוק וארוך, כזה שמוציאים בו נחמה. אני כמהה לחיים משותפים, לצחוק, לאהבה, להנאה והרפתקאות. ובזמן הנכון, גם לילדות שניה. מאווי נמצאים ממחוץ להשיג ידי, מעבר לבריקדה ענקית שאיני יודעת כיצד לחצות. אני לא מוצאת את האיזון הנכון בין לא לספר לבין להפוך את השק ולנער אותו על השולחן עד שתכולתו נשפכת החוצה ביחד עם חתול אחד לא מרוצה. כשאני כנה ואומרת להם על ההתחלה הם בורחים, קוראים לי טיפולית, אומרים שזה לא מתאים להם וכשאני לא מספרת הם לא מבינים למה קשה לי עם מגע, עם חיבוק, למה אין נשיקה בסוף הדייט. בצעירותי, כשהם הם היו רוכנים לנשק אותי הייתי טופחת להם על השכם שתי טפיחות רצופות. לאחר שחברות הפנו את תשומת ליבי הפסקתי עם המחווה וכיום אני נעה חצי צעד אחורה מתנצלת ומסבירה כי אני רוצה לקחת דברים לאט. התשוקה למגע, אינטימיות ומין בוערות בי בגוף אך ברגע שזה נהיה אמיתי זה נהיה מפחיד ולא ברור. הדיסנונס הזה, בין הפחד להזדיין או להתנשק לבין התשוקה שבוערת לי בגוף הוא קשה. נסו לדמיין איך זה לא להצליח לגמור ואיך זה להיות עשור ללא סקס ואולי תבינו מה רמות התסכול המיני שלי. חסרה לי המיניות בחיים שלי, בעיקר כי אני לא נתפסת כאישה מינית על ידי הסביבה שלי וכי הביטחון העצמי שלי תלוי באופן ישיר בגבר שמחפיץ אותי. בכל מקרה,האהבה הזו חסרה לי בחיים למרות כל האהבה שכן קיימת. בין עם זה בורדר קולי שמושך את אוזנייו לאחור ונותן לי את שתי ידיו או סוס שאוכל חציר לאחר רכיבה קשהבנחת בזמן שאני יושבת על המטבן מולו ומלטפת אותו בין האוזניים לבין אנשים שבאמת ובתמים אוהבים אותי. הורים, משפחה חברים. יש לי אנשים שאוהבים אותי בחיי ומשום מה אני עדין מרגישה כל כך לא אהובה, לא אהיבה. לעולם לא אהיה נורמלית כי לעולם אהיה זרה בכל מקום, אהיה חסרת בית, חסרת ביטחון, חסרת משמעות. את הביטחון והערך העצמי שלי אוכל למצוא בעצמי בלבד וזה הדבר הכי קשה בעולם. לעולם לא אהיה נורמלית כי המחשבה של להתנשק עם מישהו מבהיתה אותי ואני פורצת בבכי מהמחשבה שמישהו יוכל אי פעם  לאהוב אותי. אני חיה בדיסנוס אנושי מוכר בו אני הכל ואני לא כולם, ואני גם הכי טובה וגם הכי גרועה. כל חיי פחדתי ולא חייתי. אני עדין לא יודעת איך לחיות ועדין מרגישה שהחיים והזמן נוזלים לי מבין האצבעות. הלוואי והייתי יודעת איך לחוות יותר, להרגיש יותר ולחיות יותר. שנות העשרים שלי נגמרות אוטוטו והרגשתי בהן יותר מידי, יותר מידי עצב, יותר מידי חרדה, יותר מידי כאב ויותר מידי מוות. שנות העשרים שלי אוטוטו נגמרות ולא הזדיינתי מאז שהן החלו. החזה עדין זקור, הכוס עדין בחתיכה אחת, הגוף מלא צלקות והלב מזמן כבר לא שלם אבל אני לא חייתי בתוכן. אני כנראה עדין לא חיה. אני לעולם לא אהיה נורמלית כי אני לא חווה את העולם נורמלית, אולי בחיים אחרים, בתקווה כשמישהו יואהב אותי