לאחרונה הגעתי להבנה חשובה ביותר, אם כי קצת עצובה, שהדבר היחידי שיש לי בחיים הוא אמונה עצמית. גם הבנתי לאחרונה שלי זה הדבר שהכי קשה למצוא, אמונה עצמית, ביטחון עצמי ואמונה בצדיקת הדרך. אחרת החיים קשים מידי. אולי יש אנשים שיש להם אנשים שאוהבים אותם ככה בחיים שלהם, לי אין. הכל מרגיש כמו מאבק, מגדול עד קטן. זה קשה נורא ועצוב נורא ובודד נורא. אני רוצה למצוא נחלה ואושר, בית וביטחון. מקום שבו אני שלמה, ככה כמו שאני. אני רוצה גושפנקא לכך שאני לא נורמלית, שלא ככה נראים החיים, שאצלי זה באג, דפקט, הוכחה מעגלית. שמשהו אצלי לא בסדר כי לא ככה זה אמור להיות. אני אמיצה ולא ותרנית, אבל אני לא גומרת, אין לי עבודה טובה, אין לי בן זוג, אין לי חבר שאני יכולה לדבר איתו על מין או על העידרו, העולם זה קשה, קשה מנשוא. החרדת מוות לאט לאט מתמנת ומפנה מקום לחשוב על המוות, על הלוויה שלי, שאולי אני לא אמורה לחגוג שלושים. אני מחפשת סימן בעולם, ביקום, בקארמה, באל, שמישהו יגיד לי שאני שווה לחיות, שיש למי שאני ערך ולא רק לאיברים שלי. יש בי רצון להיות יוצאת דופן, להיות מעל המומצע, להיות מבריקה, להיות גיבורה, בילדותי הרגשתי את זה עמוק עמוק בבטן, היום אני מבינה שזה סתם שיגעון גדלות. אני מומצעת ובינונית בכל תחום בחיי ונמאס לי לקוות שמישהו יראה בי מעבר. שיחשוב שאני שווה אהבה ושווה זיון. מה, אני לא פאקבלית? עג כדי כך? אין הוגנות ואין קארמה והרוב זה כנראה בגרלה אכזרית של העולם שהסיכוים לזכות בה מתקרבים לאפס. אני חושבת על האדם היחידי שמצאתי אצלו בית ועל זה שאפילו הוא מצא בית לא אצלי וזה מדכא. אין לי בית, אין לי מקום, אני זרה בכל מקום. אמונה עצמית, אהבה עצמית ויבטחון עצמי, את השאר אני כבר כנראה לא אמצא.
(לפעמים אני רוצה לחיות ולפעמים נמאס לי למצוא סיבות לחיות)
