עברו השנים ונשארתי הילדה הטובה שלו. כבר לא הכלבה שלו, הזונה שלו, החור שלו או אפילו סתם חור לשימושו אך עדין הילדה הטובה שלו. כבר לא מגלחצת את נעלי החי"ר האדומות שלו עם הלשון, לא מוצצת (עם הרבה רוק, בלי שיניים ועמוק מאוד) לו כשהוא מציל את המדינה ואפילו רחמינא ליצלן נוהגת לרוב ללבוש תחתונים (יקרים להחריד) ואף מכנסיים לא עלינו.
ועדין שנים אחרי האיפזודה הקצרה שלנו, באזור חיוג אחר ושנות אור מהשליטה שלו אני מוצאת את עצמי עושה את מיטב המאמצים לרצות אותו, להישאר הילדה הטובה שלו. כשאמר לי לשבת על ספת הפיסכולוג, התיישבתי. כשאמר לי להצליח בלימודים ישבתי על ספסל הלימודים ויצאתי מצטיינת דיקן.
האירוניה לא איחרה לבוא: "איבדת אותי כשהבנתי שאני יכול לעשות לך הכל בלי שתלכי". המומחיות שלו היא מילים. מילה אחר מילה הוא חוצב בנפש בת האדם שמולו עד שהוא מקבל את מבוקשו, ומילים הן הנשק הכי טוב שלו. לאורך השנים המילים שלו הרטיבו לי הן את הפנים והן את הכוס.
אחרי הנשיקה ראשונה - אחרונה שלנו הוא ציווה אלי לעבור הלאה ודווקא עכשיו אני לא יודעת איך לרצות אותו..
