כשעוד הייתי דף חלק פגשתי אחד שידע לכתוב על גופי ברהיטות מופלאה עד כדי כך שהוא הצליח לכתוב על נפשי. לפעמים הוא רשם דברים מתוקים כמו "של.." על כל שד ובין הרגליים או "יקרתי". ולפעמים הוא רשם חזק כל כך עד שהצלקות מהאותיות עוד לא הגלידו. בזמן שאני מתקרבת מידי הן צורבות לי כמו גדר חשמלית במראה שצורבת סוס חסר ניסיון המנסה לעבור אותה. ישנם קומץ מובחר של משפטים כאלו שכואבים באופן רציף. "אל תעשי מזה טראומה" הוא אחד מהם. בתוכו מסתתרים יחסי אהבה השנאה של בדס"מ ושלי.
אין בי ספק כי הרעיון של בדס"מ מסקרן אותי, אפילו קוסם לי. להיות ילדה טובה, להיות טובה. לתת הכל לאדם באינטימיות משכרת, להתמסר עד כלות נשמתי. לאבד שליטה ולהשתיק את הקולות בראש. לשרות בעננת עונג מופלאה. הרטיבות בין הרגליים מוכיחה לי שוב ושוב את המשיכה שלי לזה.
ממש ליד שוכב הפחד שלי, משתק אותי. עומד עם יד על הצוואר וחוסם לי את קנה הנשימה. אותו הפחד שמזין את הפחד שלי מאינטימיות, הפחד מלהתקרב ולהיות חשופה לאדם אחר. לעמוד מולו בעירום ללא מגננות ולקבל ממנו את האישור אליו אני משתוקקת. לצערי אני רואה את כל הטוב הזה עומד מלפני אך לא מצליחה לזוז. יודעת מה אני צריכה לעשות אבל הזרם החשמלי לא נשלח.
למרות מה שהוא חושב לא הבדסמ שלו חרט עלי את הטראומה, לא הזיון בפח מלא בזרע, לא הטביעות ולא הכניעה המוחלטת, אלא דווקא הכישוף שהוא עושה הכי טוב: המילים שלו. הטיפות החמות של הדם זולגות על גופי כבר נצח: "פתחתי אותך והצטערתי לגלות מה יש בתוכך". אותן מילים גורמות לי לשים חומה ליד כל עובר ושב, וגורמות לי לפעול בניגוד לצורך הכי בסיסי בי, לרצות.
ובנימה אישית תדע כי ההפסד הוא כולו שלי.
