RETREAT
ואז זה קרה.
בטיול ארוך ונדוש במדינות זרות, הסתובבתי לפי הספר וגם קצת יצאתי מהקווים, וחיפשתי משהו.
לא ידעתי מה, אבל לא הייתי מרוצה.
חבר לפני שנה, חזר מאותו טיול, זרק לי מילה גדולה על מקום שהיה. אמרתי לו מה פתאום, נשמע מגניב, אבל מה לי ולזה?
שיחה אקראית קטנה ותחושת הבטן נתנה איתות.
ביקשתי מהחבר שיקשר אותי למקום שבו הוא היה והמשכתי להתלבט. יש לי עוד שלושה חודשים.
כל מי ששמע, טרח להלחיץ. "מה? את יודעת כמה מסוכן זה?" \ "אנשים מתים מזה" \ "אח שלי אמר לי, תעשי מה שאת רוצה. רק לא את זה" \ "את לא מפחדת? יואו, הייתי רוצה, אבל לי אין אומץ"
ששאלו אותי, אבל למה את נוסעת? הייתי אומרת שאני לא יודעת
חישובי כספים. קצת פחות מחודש לפני. או שאני נוסעת, או שאני יכולה לטייל עוד שבועיים לפחות.
תחושת בטן.
אני נוסעת.
ילדה שעד אז, לא באמת הייתה מחוברת לאדמה.
סמים? רק גראס. שום דבר לא מעבר, היה נראה לה כמו דבר רע.
נוסעת לשבוע להתעסק עם טקסים אינדיאנים ומשקאות משני תודעה
ביי, ביי, חברה יפה שלי. הוכחת לי את אמונך בכך שהיית היחידה שלא התערבה. פחדת לשלומי וגם לא רצית שאסע, אבל נתת לי להחליט. רק ביקשת יפה שלא אתפלף. הבטחתי שאשתדל.
טיסה לעיר רחוקה. הגעתי.
רואה את כל מי שהולך להיות איתי.
לא מפסיקה לבכות עוד מהבוקר (טוב, נו, עוד מהלילה לפני). בכי נוראי. לא בשליטתי. לא הדרך הסמפטית להכרות עם זרים.
במשך היום הראשון בכיתי בלי סוף.
לא ידעתי למה. הייתי מבוהלת. פחדתי מהלא נודע. מה יקרה לי בסוף התהליך, אולי אשרט? למה בכלל הגעתי לכאן, כולם ממדינות זרות עם אנגלית משונה. איך מבינים מבטא קנדי או בריטי? כולם גדולים ממני, נראים כאילו יש להם משהו על הגב שהם רוצים להוריד, עם רוח של שינוי, ופחד בעיניים מאכזבה במידה וגם זה לא יעזור. כאילו הגיעו.. לטפל בעצמם?
ואת, מה את עושה כאן? טיילת במקום כזה נוח ובטוח לפני
את זוכרת שהיה כתוב ריטריט כשנרשמת, נכון?
מה זה הטקסים האלו בכלל, מה יקרה לי?
בסופו של דבר, אמרתי לעצמי שאני כאן כדי להפסיק להקיא.
זה לא מה שעזר לי, מהסיבה הפשוטה. שההקאות היו רק תסמין ולא הבעיה עצמה. רק היום (באמת היום) הבנתי את זה.
אבל באמת בסופו של דבר הפסקתי להקיא, כי הגעתי לשורש המודע.
אז תודה, לא אבקש את הכסף שלי בחזרה.
כשיצאתי משם, הדבר הראשון שאמרתי זה ואוו, השמיים הרבה יותר כחולים.
הרגשתי שהתנקה ממני הרעל, הדם חזר למקומו צלול ומזוכך.
הבנתי שיש אושר ויש נחת. ויכולתי להתחיל לעבוד ולטפל בעצמי ממקום נקי.
אז עד היום אני חיה ומתעטפת בטבע, אדמה ורוח. כי זה הבית הראשון שקיבלתי. זה המקום מפלט שלי, שמא(ז)ן אותי.
קוראים לה אמא, לתרופה ששתינו. הדבר הכי מר בעולם, מפעם לפעם רק דוחה יותר. איכס, וגם סמיך. כל הגועל בכוס אחת, אבל כנראה שצריך להוכיח שסובלים את המר הזה, כדי להגיע למתוק. או שסתם כי התרגלנו לדברים מעובדים. כנראה זה זה.
והיא באמת קישרה אותי לאמא שלי. מאז שחזרתי אני אוהבת אותה, מדברת איתה. הילדה שהייתה מסתגרת בחדר שעות בלי למלמל שלום, פתאום מחבקת אותה ואומרת לה מאמו, אני כלכך אוהבת אותך.
בפעם הראשונה והאחרונה שנשברתי, אחרי התהליך הזה, הבנתי שאני צריכה להיות רק במקום שטוב לי. שיעור נפלא לגיל צעיר.
היה לי עסק. הייתה לי חנות משלי. ואו, איזה חלום. ילדה גדולה. שלום, מס הכנה. למה כלכך הרבה?
השותפות לא הייתה טובה, ובכלל, לא כיף לנהל או לקחת אחריות כזו גדולה, על משהו שלא באמת מרגיש כמו תשוקה.
החרדות הגיעו כדי שאפעל ולא תהיה לי ברירה (יותר נכון, לא לפעול. כי הפכתי לזומבי) ותודה לאל.
כשהגעתי לכלוב,
שוב, שמעתי שמסוכן, שמעתי שאפשר למות, לקחת את זה למקום לא נכון.
אבל נשארת ונשארת.
למה? תחושת בטן.
אבל אולי הגיע הזמן לטפל בצד המחוספס.
באבא. בילדה הקטנה.
בשורש. הפעם, בצורה פיזית, ראלית, עם בן אנוש שמעביר אותי מסע. ילמד אותי איך לחיות גם בחומר ולא רק ברוח.
ואולי הבלוג הזה יעשה את העבודה
