הפעם, עשיתי קוקיות. לקטע. הבאתי איתי כמה צבעים של גומיות כדי שאוכל להתאים. וסיכות ראש. ואת הבנדנות. אצליח להרכיב משהו מעניין.
אני בירוק. שיט. איכס. זה הצבע המכוער בייקום. עם בריות בצבע ירוק בהיר. אני נראת כמו דשא ועוד עם שתי הקוקיות בכלל. פעם ראשונה שראיתי אחד מהם מגחך, כשהוא ראה את הפרצוף המיואש שלי פורם את השיער. מנסה בנדנה שחורה שנחטפת מהיד. כוסאמק, היא הטובה שלי. אסור. אז מה מותר?
הגישו לי שתי גומיות חומות, כנראה שאהבו את הקוקיות. החזרתי מיואשת. מרגישה כמו טרול, אני שונאת ירוק זה צבע מכוער. שמלה בירוק כהה, נקרא בקבוק, וביריות בירוק בהיר. למה. שמישהו. ישים. ביריות. ירוקות?
אני מתיישבת על הרצפה באנחה כבדה, מרגישה זרה. אני לא מתלבשת ככה. ואז סותמת לעצמי את הפה שבראש ונזכרת שכאן אני אחרת.
זה מאוד קשה, אבל משתדלת. נשאר איתי רק אחד, הבלונדיני. הלוואי שהוא יפשיט אותי כבר. להיות ערומה עם הביריות אני מוכנה.
אני מסתכלת. כרגיל, כלום לא זז, כלום לא קורה. אולי טיפה האישון שלו נע לרגע קל. עיניים חומות קטנות וחודרות, אני מישרת אליהן מבט מתגרה וילדותי. הייתי אוהבת את המשחק הזה פעם, שאסור להוריד את העיניים. הוא מנצח כמובן. אני לא פותחת את הפה, אז את התסכול מוציאה בצורה של מכה על הכתף שלו.
הוא הושיב אותי עליו, ליטף לי את השיער באהבה ודחף לי מוצץ. זה לא לטעמי, אני עדיים מרגישה מגוחכת, מחופשת מכף רגל ועד ראש. אבל, מוצצת. יונקת את המוצץ, מוציאה עליו את התסכול ומרגישה שנרגעת. הוא שם לב שהמבט הופך לרגוע ופתאום הליטוף שלו מאוד נעים. אני תינוקת טרול ירוקה. אני דשא שהרגע נולד. אני מוגנת, חדשה ואהובה
אני מניחה את הראש שלי על הכתף שלו. הוא מבין אותי. הוא מבין שאני שונאת את השמלה הזו. הוא מעריך את זה שאני שמה אותה בשבילו. אני יודעת. אני מתחילה להרגיש את הרטיבות בין הרגליים, את הזרמים שיורדים מטה ומתחילה להתחכך בו. לסמן לו שרוצה עוד. אני רוצה מוצץ של גדולים. אני משתפשפת לו על המכנס המחוספס ללא הכרה, לא שמה לב שהשני, השחום עומד מאחור. זה הכי הרבה מגע שהיה לי איתם. עם אף אחד מהם מעולם אפילו לא התנשקתי. שלא נדבר על החזקת יד.
השחום מתקרב אלי ותופס לי את שתי קצוות הקוקיות, כמו מושכות של סוס מזיז לי את הגוף ימינה ושמאלה. אני לא מבינה למה הוא מתערב, כרגע אני אוהבת את הבלונדיני ולא אף אחד אחר.
השחום מחזיק לי את היד. ואוו כן, סוף סוף. תודה. קרבה. אני מתמסרת אליה ומסתכלת עליו בזמן שעדיין יושבת על הבלונדיני האהוב שלי. הוא מסמן לי להתרומם ומחזיק לי ביד. אני קמה בלי לשים לב אפילו, מהופנטת ממעט מגע. הוא מושיב אותי על הברכיים שלו ומלטף לי את סוף השמלה, מרים אותה מעט וחושף את התופסנים של הביריות. מלטף אותם בעדינות. אם הוא זה שבחר את התלבושת הדוחה, אני סולחת. רק עוד מגע. עוד ליטופים, זה כזה נעים. אני מחייכת, נשענת ומריירת לו על הכתף. אני אוהבת את השחום שלי.
השלישי שם גם, בהיר יותר עם שיער שחור ועיניים ירוקות או חומות, לפי תאורה. אין לי כח לקום שוב. כיף לי. התרגלתי, נו. הוא משאיר אותי על הכתף של השחום, ובזמן שמלטפים לי את הירך החיצונית, הוא מלטף לי את הפנים. אני נמסה. המוצץ מזמן נפל על הרצפה, אני מרגישה בתוך בועה. הבהיר עם העיניים הירוקות מרים אותי ומחזיק אותי באוויר. אני בתלבושת מגוחכת, מרגישה הכי טוב שבעולם. מרגישה תחושה שלא הרגשתי אף פעם. מרגישה כמו לא אני, עם המח שלי. כאילו קיבלתי הצצה לגוף אחר, בחיים אחרים. ואיזה כיף לו.
אני אוהבת את שלושת הגברים בחליפה, היום יותר מתמיד. ואני אוהבת גם את השמלה הירוקה והגומיות החומות, את הביריות בצבע דשא ואת כל התהיות