עירומה. חדר קטן יותר בגווני כחול. מהסוג המרגיע, והמטביע. הרגשתי בקרקעית הים
מונחת שם מיטה, ואני מונחת עליה. מיטה גדולה מאוד, מהסוג הכי גדול, עגולה מעץ חום שנראה טבעי. יוצאים ממנה מוטות ארוכים שיוצרים תחושה כמו של כלא, או כלוב.
כל רגל שלי קשורה אל מוט אחר והידיים מוצמדות אחת אל השנייה, קשורות מעל הראש.
לאורך ורוחב כל התקרה יש מראה ואני מרגישה בהזיה קלה. כאילו המיטה זזה, כאילו אני במים. אני מובכת קצת לראות את עצמי ככה, וגם מתעניינת. הבהיר עם העיניים הירוקות סיים לקשור אותי ויצא. השאיר אותי לבד להתרגל לתחושה.
האמת שאני רגועה, וגם אוהבת איך שזה נראה במראה. העור שלי נראה מבריק ונוצץ, בצבע זהב. הידיים שקשורות צמודות מעל הראש, גורמות לגב שלי להתקמר ולחזה להזדקף ולהתרומם. אני מרגישה כמו בת ים שמצאו בקרקעית, באיזו ספינה נטושה, קשורה. בת ערובה.
לראשונה בחיי שאין לי יכולת לזוז. וכמו שברגע שוויתרתי על הדיבור, הרגשתי משוחררת. ככה כשקשורה, בעצם מרגישה חופשייה. חופשייה מלהחליט לאן לזוז ומתי. חופשיה מלחשוב מה רוצה להגיד, איך להתבטא ואיך זה ישמע. חופשיה מלהלחם. חופשיה מלהתנגד.
בזמן שאני בהרהורים נעימים, מישהו נעמד מאחורי. ולפני שמספיקה להעלות עיניים אל המראה כדי לדעת מי, מטפחת כהה, עם ריח נעים, מכסה לי את העיניים. מתחילה מוזיקה, צלילי אוקיינוס שמלווה בכינורות ופסנתר חזק וכועס.
אני מרגישה שטובעת. אני לרגע לא מבינה אם חייה, ישנה, או אולי בעולם הבא. בעיניים הכל שחור, הגפיים שלי קשורות כלכך חזק, שזה מרגיש כאילו תנועה או תזוזה זו אשלייה ובעצם מעולם לא היה. והצלילים אוטמים את החלל ומערבלים את התחושה.
מישהו מעביר את היד שלו על הגוף שלי, נכנס לתוך הקימור של הגב, מגיע אל הישבן ולופת אותו בחוזקה. אוי, זה כאב. אני מרגישה את הגוף שלי הופך לקשה, דרוך, מבוהל, ממש לא רפוי. אני מרגישה משהו מתכתי, כמו שיניים שמתגלגלות לאורך הבטן שלי. זה מדגדג, אבל אני מרגישה שהגוף שלי עדיין מכווץ ולא מצליח להרפות. הוא דרוך, כאילו בהכרח יקרה משהו רע.
אני לא יודעת מי זה שם, אולי זו דמות רביעית וזרה. ואם כן, אז מה כלכך נורא? המחשבות רצות לי בראש, פעם ראשונה שאני חושבת על זה שהם לא מכירים אותי, לא יודעים בת כמה אני, לא מה אני אוהבת. מה משמח אותי ומה מפחיד. לא יודעים שהפעם האחרונה שהרגשתי חדירה, הייתה לפני.... ממ.. כנראה שקצת פחות משנה, ושאפילו לפני שמחדירה טמפון, מבקשת רשות לראות אם היא מרשה. אחרת התחושה לא נעימה.
מחשבות נוספות, על ניצול. אני אובייקט מיני. בובת שעשועים. גוף ללא נשמה. כאן רק כדי לבדר וללכת על החוט הדק שהוקצב לי. למה כלכך התפתתי? איך נבלעתי לכאן.
הכל רץ מהר בראש בזמן ששיני המתכת הגיעו לפנים הירכיים שלי. זה מדגדג ואני לחוצה ולא יכולה לקפוץ או לבטא את התחושה. גם דיבור אין לי. הוא לא יוצא ומשהו בי גם לא רוצה שיצא. כאילו ברגע שאגיד מילה, הקסם יפוג.
אני מכריחה את עצמי לנשום. להרגיש את הסליל המתכתי בצורה נעימה ורגועה. כמו ליטוף קר. לא נפגעתי עד עכשיו ואולי זו רק הזהות שלי שרוצה להרגיש שקיימת, אז ממלאה לי את המחשבות בפחדים. אני מרגישה שנרגעת, לפתע אני רפויה. רוצה להרגיש מגע יד אדם ולא שיני מתכת. ליטוף אמיתי ולא לפיתה כואבת. נשיקה. אני כלכך רוצה שפתיים על שלי. אני רוצה קירבה. חום. הגנה.
המוזיקה מפסיקה. אני מרגישה שמשחררים אותי מהחבלים שקשרו אותי. הגוף שלי נשאר באותה צורה, לא רוצה לזוז. לא מוכן לחזור.
מרגישה איך פורמים את המטפחת שקושרת לי את העיניים. משאירים אותה עלי, פשוט לא קשורה. ומי שזה לא היה, יצא מהחדר והשאיר צליל של דלת סגורה.
אני לא זזה. אני לא מוציאה את המטפחת. אני בהלם. חזרתי אל עצמי ואני רוצה שוב את התחושה. לא רוצה לזוז, ולא רוצה לראות. רוצה להיות משוחררת שוב. רוצה להיות קשורה, בלי יכולת תגובה. בלי ראיה. בלי דיבור. בלי להתערב.
