מהר מאוד, החדרים הפכו לבית השלישי שלי.
הבית השני הוא הים. רצועת החוף שלי. שבה אני מכירה את כולם. גם שם יש לי אבא, שהוא האריה של החוף ואני הלביאה שלו. שם הכל מותר. אני מסתובבת בחוף בלי בושה, עם חזה זקוף מלאה בביטחון. נכנסת למים גם איפה שאסור, לוקחת כיסא או נשכבת על החול, לוקחת מגבת או אולי גלשן, מכינה לי קפה ונכנסת להתקלח. יש תמיד מה לעשן, יש תמיד בירות או אפילו סיגריה אם רוצה. מותר לי הכל, כי אני הבת המאומצת של האריה.
מקום מאוד חופשי, ששם אני מקבלת מה שרוצה. בית כמו שמתאים שיתאים לי. שאני נותנת רק מעצם נוכחותי הנעימה.
אז למה הצורך בבית השלישי, אני שואלת את עצמי. ששם אני מקבלת רק מעצם היותם. שם אני בבחינה, שם אני בקפידה, שם אני עושה מה שצריכה, שם אני ממלאת אחרי הוראות. שם אני אף פעם לא בטוחה אם מספיק טובה. שם אני נלחמת על אהבה. שם טיפת מגע היא כמו פרס. אם אני זוכה ללקק את אחד מהם, אני מאושרת. עושה כל מה שיכולה, לשמוע איזו אנחה של הנאה.
שמה יש גבולות. לשם אני תמיד נכנסת רועדת, לא יודעת מה יקרה ואם היום יהיה אולי האחרון. שם אני לא מצפה, שם אני שוכחת מה זו דרישה.
והשילוב של הבתים הופך אותי למאושרת. והכי חופשיה.
