כשישבתי בבית השני, עם כוס קפה וצליל גלים
שאלתי את עצמי מה הסרט?
קודם כל, כל שאלות מה הסרט הזה בכללי. אתמול, אחד מהם שאל אותי אם אני רוצה להגיד משהו. לדבר. לפתוח את הפה.
נדמתי. נבהלתי. אני לא מתבטאת טוב בדיבור משום מה, אולי מאותה סיבה שאני לא מצליחה גם לדבר וגם להסתכל בעיניים לרוב. צריכה ללמוד לשפר את התקשורת הזו, אני פשוט לא יודעת איך.
בכל מקרה, רציתי לספר לו מלא סיפורים. רציתי לספר לו שבאותו יום דיברתי עם פאפו. והבנתי, שהוא ואבא שלו נמצאים באותו סרט ואותו לופ כבר שנים. נער מתבגר ואבא קשה. תלויים אחד בשני בהווה ומנגד גם תלויים בסיפורים של שנים. וזה גרם לי להבין. קודם כל שכל התלות הזאת זה חרא גדול וזה עושה קשרים בנשמה וגורם לך לא בהכרח להיות אתה.
וגם, שמה יש לצפות מאבא שגדל לאבא בקשר לא טוב. אני אוהבת את סבא שלי. הוא כריש בן זונה עד היום. אבל הוא לא מרוצה מאבא. ואבא מרגיש דחוי ותלוי. ומלא מרמור על חיים שהפסיד. ולמה שהוא יתנהג אלינו אחרת? זו לא אשמתו. אפילו שזו גם לא אשמתנו.
ושהוא אמר שסבא רוצה להרוג אותו איזה עשר פעמים, ושבמילא לא נשאר לו יותר מכמה שנים. והייתי צריכה להזכיר לו שאני הבת שלו שמולו, וזה לא כיף לי לשמוע את זה
אז הייתי רוצה לספר לו את כל זה. כשאני יושבת לו על הרגליים ורוב הזמן מסתכלת על הרצפה. עושה טון ילדותי ומתוק בכוונה וגם ללא שליטה.
לשאול אותו, אם אני מקיאה לאחרונה כמעט כל שישי לפני העבודה, בגלל הארוחה. אבל לא דוחפת אצבעות, פשוט אינסטינקט ההקאה שלי כבר משופשף. מקיאה מעט, רק שהבטן תרגיש קלילה. זה אומר שאני לא לגמרי בריאה?
לשאול אותו אם הוא חושב שמיניות אצלי מקושרת לאהבה? ולמה אני לא מצליחה ועובדת על דרך השלילה ונשארת מיוחמת ורעבה.
אם בכלל אהבה או זוגיות זה מתאים לכל תקופה. ואולי זה לא משהו שמחפשים. אולי מחפשים סיפוקים אחרים ובכל זאת עמוקים שיותר מתאימים.
כי בשנים האחרונות כל מי שאני באמת רוצה, הוא לא מתאים ולא אפשרי וזו הידיעה שמובילה אותי. כל מי שאפשר להשיג, שנמצא במיינסטרים, פשוט לא מרגש. הוא כייפי ונעים, אבל לא מיני.הייתי רוצה לשאול אותו למה זה? אם לדעתו לקבל פשוט או לחטט בסיבה? אתה יודע מאיפה להתחיל?
להתוודא בפניו שמה שאני לומדת הוא אולי לא ייעודי, ואולי אפילו לא הכיוון. אבל הוא מפתח אותי ברמה האישית ואני טובה בו, אז זה נעים ואני שמחה שיש לי את זה. אבל בעוד שנה כשאסיים, אולי ארגיש אבודה. ושוב מבוהלת וקטנה. ואני מאוד מפחדת מהתחושה. לבקש ממנו שיספר לי מסקנות של גדולים. מסקנות של מרגיעים. מסקנות של כאלה שחשבו שהעולם נגמר, אבל אז המשיכו לחיות והבינו שזה בסך הכל היה גל. אלו המילים שאני הכי נהנת לשמוע. זה מרטיט לי את כל הלב והבטן ואת הלחיים וגורם לי לבכות מהתרגשות. הלוואי שפאפו שלי היה יכול להגיד לי מילים כאלו, אבל אותו החיים ניצחו ואני מאוד צמאה לדמות מגנה. ושאני לא יודעת, אבל פתאום חושבת על כתיבה. ושירה. ויש עוד כלכך הרבה דברים יפים ונעימים שאני יכולה להיות בהם טובה. ושבא לי להמציא משהו חדש. אני לא יודעת מה זה יהיה מה שאעשה, אבל אני מאוד מקווה שאלחם ואמשיך ולא אוותר עד שארגיש שיש לי את הדבר שלי. שאני הרכבתי ואני המצאתי ואני מכירה אותו טוב ביותר. אולי ספר משלי. אולי שיטת טיפול משלי. אולי שירה משלי. משהו ייחודי, שהוא אני.
לספר לו על מצבים שאני אוהבת ועל מילים יפות שאמרו לי. לגמגם ולהיות מובכת, אבל גם זוהרת ויודעת שצודקת ושמגיע לי כל זה. אבל לחכות למבט האוהב וללטיפה.
לספר לו שאני חרמנית ואני לא מבינה למה אני לא מוצאת סיפוק מיני. לא הוטרדתי או הותקפתי בחיי, אז למה כלכך קשה לי עם זה? למה זה אפילו נראה לי דוחה, כשזה לא מגיע מאיזה ייצר? ומה מפעיל את הייצר הזה ולמה דווקא היצר הזה הוא ששולט לי על התחושה הזו. אבל אבל שאני זוכרת שבגן חובה הייתי נכנסת עם ילד אחד לאיזו סמטה בחול והוא היה מרים לי את החולצה ונוגע בי ואני הייתי אומרת ״לא״, אבל מחכה שיעשה את זה. ושהנשיקה הראשונה שלי הייתה בכיתה ב, עם ילדה שהייתה חברה טובה. ושהייתי מסתכלת בערוץ האופנה בתצוגות כדי לחפש נשים שהולכות שם עם חולצה שקופה שרואים להן את הפטמה ושאני מאוננת על נשים מגיל מאוד צעיר.
לספר שהלוואי שהייתי יותר אמיצה. ושובבה. אני יותר מידי דופקת חשבון ויותר מידי נחמדה. ובא לי להתפרע, להיות מינית בלי בושה. להיות יפה בלי בושה. לזהור בלי בושה. להיות חמודה ומהממת וקסומה בלי בושה. להיות ממש מושלמת בלי להתבייש או לרצות להכניס את עצמי לתוך קופסא. בבקשה, תוכל לעזור לי עם זה?
כמו לעלות תמונות כאלו בהבנה שאני שווה ושמותר לרצות צומי, אפילו שרובכם מענינים את התחת.
לשאול אם מותר לי לשאול כמה אני אהובה? מה אני תורמת? אני עושה תחושה נעימה? אתה צריך אותי כמעט כמו שאני אותך?
ובמקום זה עשיתי לו לא עם הראש, אני לא רוצה לדבר, אין על מה. רק תשאיר אותי על הרגליים שלך
ואז נשארתי עם תחושה כעוסה, לא משוחררת או מסופקת. אבל לפחות הפעם הבנתי שלה כנראה אני אשמה.
ואז חייכתי. ונהייתי רגועה.
