אני בשכונה הזו מאז שזוכרת את עצמי
מחפשת אוכל בפחים ומים בברזים
ויותר מהכל, חתול עם ביצים.
אני לא יודעת מה הקטע של העירייה. מגיעה משאית ומסתכלת באחוריים. לוקחת את הטובים, מחזירה אותם חלשים. כמו חתולות רק טיפשים.
ובתקופות ייחום אני נכנסת לטירוף
אין עם מי לפרוק, משספת ציפורניים על העץ ומתחילה ליילל. לנזוף. כי זה מאוד מעצבן. זה סך הכל טבעי, זו לא אשמתי.
התחלתי לפנטז על הכלבים הגדולים, מיאו, רק מלרשום את זה אני שוב מייללת. אבל מסתבר שגם להם כבר אין ביצים.
ובני האדם יותר מידי גבוהים.
היום יום ייחום וכולם רואים שאני כועסת, רוצה להגיע אל דלת הווטרינר ולהשתין לו על הפרצוף, לשלוף ציפורניים ולשסע לו את האשכים. ככה מגיע לו. המחשבה הזו נותנת לי רגע של תשוקה. לפחות להוציא קצת תאווה, גם אם רק בצורה גסה.
הו, הנה האישה שמחלקת אוכל.
אם אמלא את הבטן אשכח מהבעיה הגדולה. בסך הכל גם הפה זה חור ואולי אני רק צריכה להכניס.