"איך תמצאי אי פעם אהבה?"
כאילו המועדון הוא הבעיה.
אני בכלל לא חכמה. הידע הכללי שלי די מביך ואם בטעות חלילה אעלה למונית הכסף אמלמל "לא, לא. סליחה. לא. אבא יהרוג אותי, להתראות. תודה"
אבל חושבת שטובה יותר מכולם. לא כולן.
נשים אני אוהבת. בגברים מזלזלת.
ומצד שני, הם היחידים שיכולים לגרום לי להשפריץ.
נשים זה יפה. נשים זה חכם. אבל נשים זה פרווה בעיני.
גבר. זה בשר.
יש איזה קטע לאחרונה עם ריקודי בנות. מופעי בנות.
כנראה שהמועדונים השכנים התחילו להפיץ את הבשורה ונגררנו אחריה.
אמנם אני לא אוהבת לחלוק שואו. רוצה שיסתכלו רק עלי, במיוחד על הבמה.
אבל אותה אני מחבבת. החזה שלה גדול והבטן שלי יותר שטוחה, אז זה ישר מקל על התחושה.
דיברתי איתה כמה פעמים ואני אוהבת אותה. יש לה מבטא מזרח-אירופאי שמתוק בעיני והיא גדולה ממני בגיל, שזה גם נחמד.
אני לא אוהבת שנשים מנשקות אותי. זה התפקיד של הגברים.
בחיים לא דחפתי אצבעות לאישה וזה נראה לי די מגעיל.
אבל עם אלטה אני נהנית. היא כזו מתמסרת וכזו מצייתת. כל הזרות האלו, איזה חינוך נתנו להן.
היא גם לא מנסה לתפוס את תשומת הלב. אז אני רוקדת עליה, מושכת לה בשיער כי יכולה ודוחפת אותה אל העמוד שתימרח עליו כשהיא בידיים שלי.
הקהל מלא בבונים והגעתי במצב רוח קרבי. אלטה היא כמו בובה ומבחינתי שכל הבבונים ירצו אותה, אז עושה מה שרוצה.
השכבתי אותה על הרצפה, העפתי לה את החזייה. צבטתי את הפטמות חזק מכל הלב, סובבתי עד שהיא הסתכלה עלי בפרצוף מלא כאב.
חנקתי אותה קצת ודהרתי לה על המפשעה שמכסה המכנס הקצר. החזה המהמם שלה שווה את כל ההופעה.
אני צריכה להוציא עוד תסכול אבל מרגישה שמגזימה, אז לקינוח רק משכתי לה בפאה. הוא מלא בתוספות וצריך להיות עדין וזה עצבן אותי עוד יותר והרגשתי שאני עומדת לתת לה סטירה ולמזלי נגמרה ההופעה וירדתי מהבמה.
אחכ היא הסתכלה עלי בפרצוף מאוהב ונישקה אותי עם לשון מתחת לבמה. איכס, איזו דוחה.
אני לא רגועה. אני צריכה איזו חוויה.
זה קורה לי לפעמים. מסתובבת קצרה. עושה רעש בכוונה רק כדי שימשכו לי כבר ברצועה.
דן בזווית של העין ואני מתרגשת ומחייכת חיוך ראשון מתוק להיום.
הוא מושך אותי לחדר בתנועה גסה.
אומר לי כמה אני זולה. אני לא מבינה מאיפה זה בא.
"תתפשטי. תרקדי"
אני לא במוד אני עדיין על קוצים.
"הגיע הזמן שתרגישי כמו זונה. תביני מה מקומך על המפה"
"מה הכוונה?" אני שואלת עם חיוך שמתחיל להתפשט
"תרקדי אמרתי"
אני רוקדת. עושה לו מופע. הוא מוציא שטרות וזורק עלי בלי הפסקה. אמנם כבר שילמו לי ולא פעם על ריקוד, לא אתמם. אבל לא זרקו עלי שטרות בצורה כזו בוטה.
הגוף שלי מתנגד. מרגישה אותו הופך לכבד.
"תראי אותך, כזו פרוצה" עשרים נזרק לעברי.
עוד שטר של מאה. "ועכשיו, תמצצי. את כזו זולה. פשוט זונה"
אני שונאת אותו ואוהבת אותו באותה נשימה. הוא גורם לכיווץ של כעס בכל הגוף, אבל גם לחיוך בזווית הפה שאני לא רוצה שיראה.
הוא מזנה אותי. מוזיל אותי.
ואני כמו איזו טיפשה, מגורה.
"יאללה, תמשיכי לענטז. את אוהבת שטרות? תאספי אותם אחד אחד ותגידי כל פעם תודה"
זה היה קשה, אני מודה. משפיל זה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להוריד את הלהבה שהייתה לי בנשמה.
אספתי. ואמרתי "תודה דן" בערך 40 פעם.
אמרתי לו כלכך הרבה פעמים תודה שבאמת הרגשתי שהוא עשה משהו למעני.
זרקתי את השטרות לרצפה והתקרבתי כדי לתת לו נשיקה.
קיבלתי סטירה שיישרה לי את המוח והוציאה ממני אנחה גדולה
"אתה כזה חכם. בזכותך אני רגועה"
והוא אמר לי להירגע, שלא אפתח אהבה.
אבל מאוחר מידי, ואני כנראה בצרה.