כולם לא זוכרים את שהיו קטנים,
אני זוכרת מצויין את יומי הראשון בגן.
הייתה סופה ראשונה. השמש ירדה ועננה נפלה.
התחבאתי מאחורי חומה גדולה, הייתי עם אוזניות ושרתי לעצמי לנחמה.
הייתי יחפה ולא מספיק לבושה.
ואז הגיעה דמות מפתיעה.
שאלה אותי, "מה מעשייך ילדה?"
והסתכלתי עליה ברתיעה.
"נגמר הקיץ. עוד מעט כבר לא אהיה שזופה" החזרתי בתגובה.
שאלתי אותו אם הוא רוצה לשבת, והוא ענה שהוא לא מוכן לשבת על הרצפה.
הוא היה כלכך גדול שכשעמד מולי, הרוח לא נשבה וכמעט אפילו שהיה חמים.
"איך קוראים לך?"
"אני גבריאלה, ואתה?"
"דודי"
דאדי!
העיניים שלו נפתחו בפליאה, ושלי זהרו ונצצו בתמורה.
"דאדי, דאדי, דאדי, דאדי" חיבקתי לו את הרגל חזק והתיישבתי לו על כף הרגל שכיסתה הנעל העבה.
הסתכלתי למעלה וראיתי אותו מגלגל עיניים באכזבה
רוח ראשונה, ועפתי לו לתוך המעיל, התכסתי ולא הייתי מוכנה לצאת.
דאדי ייקח אותי לאכול גלידה, ודאדי יספר לי סיפורים, ודאדי יכין אותי לחטיבה לתיכון ואפילו לצבא.
דאדי יעשה ממני חתיכת אישה.
דאדי יוריד אותי לרצפה.
דאדי יחתוך אותי לחתיכות, יחבר רגל אל יד וייצור צורה מוזרה וחדשה.
ואז אגלה שהרבה יותר נוח ללכת כשהראש בכלל על הרצפה והרגליים אל התקרה.
