הפעם שקט. אני צריכה להיות מרוכזת.
אני עומדת במרכז החדר. עם חצאית סגולה מבריקה והדוקה. מגפי ברך ענקיים מקטיפה בהירה, ושתי מדבקות בצורת ירח על הפטמות. אני מאוד מקווה שהפעם הוא לא יוריד אותי לרצפה, המגפיים האלו צריכות להישאר נקיות.
הוא יושב על הכורסה הכחולה, מוריד עניבה ומפשיל את שרוולי חולצתו האפורה.
"עובדים על האינסטינקטים שלך. אני רוצה אותם טובים. היום זה די פשוט, אזרוק לעברך כדורים ואת צריכה לתפוס אותם. מה שתפספסי ירשם. ברור?"
כדורים? משחקי מסירוות? על מה הוא מדבר
"מה אתה דפוק?"
בקושי סיימתי את המשפט וכדור נשלח לעבר האף שלי. הגנתי עליו בזריזות, אבל לא תפסתי אותו.
"אחד נפל. וזו רק ההתחלה"
נזרקו אלי בערך עשרים. הפלתי שישה.
"זה משעמם נו, מה הקשר משחקי כדור. אולי אמצוץ לך?" החזרתי בתמורה
"תתכופי. תרימי חצאית"
יש, בשעה טובה!
"על כל פספוס את מקבלת הצלפה. שש הצלפות באותו צד אולי יגרמו לך להיות יותר חדה בסיבוב הבא"
התחלנו סיבוב נוסף. אני כבר לא מחייכת. הבנתי, הוא רציני המשוגע
הפעם הפלתי רק שניים. הייתי באמת חדה. הרגשתי את האוויר בחדר מרוב שהייתי מרוכזת
שתי הצלפות, על אותו צד שמאל המסכן והישבן שלי אדום ובוער. אני לא רגילה. זה כואב לי. אני לא יודעת איך אתמודד עם צירי לידה.
"עכשיו, עם יד אחת"
הוציא חבלים לבנים, קשר את יד ורגל ימין שלי לעמוד והשאיר לי חצי גוף
כל כדור שנשלח אלי אני באמת מנסה. זה הרבה יותר קשה. הוא גם עושה כל זריקה בהפתעה. בדיוק כשמתחילה לעלות לי מחשבה, הכדור הצהוב נשלח לעברי וגורם לי לזרוק אותה לעת עתה. או לקבל על חשבונה הצלפה.
שוחררתי מהקשירה.
פספסתי בערך 10 פעם.
התכופפתי, הרמתי את החצאית ונשמתי עמוק. צד שמאל עומד לסבול. עם כל הצלפה יצאה ממני זעקת כאב "דן. די בבקשה. אני עוד צריכה לחזור לעבודה!" זה רק עצבן אותו יותר
"יהיו דברים שנעשה בכל תקופת זמן, לבדוק התקדמות. בפעם הבאה את כבר תתפסי אותם כשאת בכריעה. הכדור יהיה קטן יותר והעונש כואב יותר. ועכשיו, עוד עשרים הלומות חגורה. תסתובבי בבקשה. זה על הפרצוף שעשית לי בהתחלה ושלא ענית לי ב"כן דן" כששאלתי אם ברורה לך המשימה"
