זה קרה די מזמן.
דיברנו כמה ימים ברצף.
התכתבות נחמדה. לא סוערת מדי אבל מעניינת מספיק בשביל שתיווצר כמיהה כלשהי.
כזו שאת מבינה שלא תוביל למשהו אמיתי ורגשי (כן, לוקח לי חמש דקות לדעת בד"כ), אבל שיש בה איזה ניצוץ.
התחברתי לסיפור שלו. סופסוף מישהו שעובר משהו דומה. אני חושבת שזה בעיקר מה שקנה אותי. הרגשתי פתאום שווה בין שווים.
הוא התעניין בי. שאל שאלות, ניסה להבין עד כמה אני הולכת רחוק.
אז אני הולכת, רחוק.
אבל מאד תלוי מתי ועם מי. אני חסרת גבולות כשמדובר בבנאדם הנכון. זה שיודע להפעיל אותי.
אם להיות כנה, הוא לא היה אחד שיודע להפעיל. לפחות לא אותי, לפחות לא אז.
בסך הכל כמה ימים של שיחה שלא באמת הבשילו לתחושת ההתפוצצות הזאת, שיש לפעמים כששתי נפשות תאומות נפגשות.
הוא פשוט היה שם וגם אני.
הייתי לבד במשרד, כבר היה די מאוחר.
הוא כתב לי, מלא זימה, ובלי לחשוב הרבה אמרתי לו שיבוא.
אליי. למבצר שלי.
התחילה תחושה של התרגשות. לא באמת ידעתי למה או למי לצפות.
נכון שראיתי תמונה כלשהי שלו, אבל מנסיון, לטוב ולרע, תמונה לא בהכרח מעידה. על כלום.
כשהוא הגיע המציאות נחתה עליי פתאום.
שני אנשים שמחפשים משהו.
שני אנשים רעבים שלא מסוגלים אפילו לייצר את המתח המירבי הזה, זה שנועד לייצר חוויה על חושית גם אם חד פעמית.
וידעתי את זה.
ידעתי שזה לא. לא באמת.
אבל הוא בא. כולו להוט והרגשתי שמחובתי לספק את הסחורה.
בלי לדבר הרבה הוא דחף אותי לכיוון הדלת והוריד אותי על הברכיים. דחף את הזין שלו לגרון שלי והתחיל לזיין אותי חזק ולא הדרגתי כמו שאני צריכה.
נחנקתי, אבל לא החנק הטוב הזה, שאני אוהבת. נחנקתי ממחשבות. מהידיעה שהאקט הזה שקורה עכשיו מיותר. מההבנה שאני לא מסוגלת לקום ולעצור את זה.
הוא אמר לי לקום וסובב אותי. החזקתי חזק בידית הדלת, זו שלא ניתן לנעול מבפנים.
הוא הפשיל את התחתונים שלי וחדר לי לתחת. התחיל לזיין במרץ וגמר לפני שהספקתי להבין מה אני מרגישה שם באותן הרגע.
אני לא זוכרת אילו מילים נאמרו בינינו אח"כ, אבל הוא התלבש והלך די מיד.
זה לא שהרגשתי חלולה או מחוללת.
הרגשתי רק עצב. עליי ועליו ובעיקר עליי (בכל זאת, הגיוני שאתמקד בעצמי, לא?).
אח"כ נוספה אדישות. כזו שממוססת את העצב ומאפשרת לתחוב אותו לפינה הזו תחת הכותרת "עוד אחד מהדברים המטומטמים שעשיתי".
