שיחה עם מישהו היום הזכירה לי מקרה ששכחתי שקרה. לא שהדחקתי בכוונה, פשוט שכחתי ממנו, או יותר נכון, לא באמת ירדתי לעומקו של העניין. לא כשקרה וגם לא מאז.
זה היה לפני המון שנים, בטיול 'של אחרי צבא' לדרום אמריקה. באיזשהו שלב בטיול הגעתי עם כמה חברות לעיר נופש בצ'ילה שנקראת פוקון.
מעבר לזה שזו עיירה מקסימה וכיפית, איכשהו משום מה החלטנו לעשות שם טיול רכיבה על סוסים. בכוונה ציינתי ' משום מה' היות שאף פעם (לפני או מאז) לא באמת הבנתי מה ההנאה ברכיבה על סוסים. אין לי ולא הייתה לי מעולם הקואורדינציה הנדרשת לתפעל אותו תוך כדי שמירה על יציבות, ובעיקר יכולת להירגע מהפחד שהוא יחליט פתאום לדהור או סתם להעיף אותי ממנו.
אבל איכשהו בעיירה הזו בצ'ילה זה נראה לנו רעיון טוב. הנוף מהמם, הכל ירוק ונעים, והסוסים.
הגענו קבוצת מטיילים למקום ממנו התחילה הרכיבה ומיד נדלקתי.
לא על הסוס. על המדריך כמובן.
והייתה רכיבה מושלמת. כלומר לא היה נוח, הסוס הפחיד אותי כמובן, מדי פעם נתקעתי בעצים ובאופן כללי הרגשתי סוג של חרדה לאורך המסלול, אבל הנוכחות של המדריך, שלא זז ממני ומהסוס שלי לאורך כל הדרך עשתה את שלה.
אחרי שעה וחצי הרגשתי שהתחת שלי לא מסוגל יותר להיות דקה נוספת על הסוס, ובכלל, נגמר המסלול וחזרנו להוסטל הדלוח שלנו.
בלילה, ישבנו בחוץ, שותים ומעשנים מה שיש ופתאום הוא הגיע. קרלוס.
כשסיפרתי לו בעודי על הסוס, איפה אנחנו ישנות, לא באמת חשבתי על האפשרות הזאת. אני חושבת שהייתי עדיין קצת תמימה בעניין הזה.
קרלוס כנראה קצת פחות.
אז שתינו עוד קצת והלכנו לחדר רק שנינו.
ולמה אני מספרת את כל זה?
כי נזכרתי ששם בחדר, עם קרלוס הייתה בעצם הפעם הראשונה בה חוויתי שליטה. גם ההגעה שלו אליי, בלי לשאול, בלי להודיע יצרה את זה.
ובחדר?
הוא קשר לי את הידיים עם צעיף ארוך שהיה לי שם. הוא כמעט לא דיבר ובעיקר סימן לי עם הידיים והעיניים שלו. תשכבי שם, זוזי לכאן, תפתחי רגליים.
וצייתתי.
לא חושבת שהבנתי בכלל מה קורה שם. איזה מן משחק הוא משחק איתי.
אבל זה מצא חן בעיני.
בייחוד הרגע שבו הוא סובב אותי על הבטן, כשאני שוכבת על הרצפה (הכל קרה על הרצפה. המיטה נותרה מיותמת) דרך על הגב שלי עם הנעל שלו ולחץ אותי עמוק לתוך המרצפות. אני זוכרת שהיה לו קצת בוץ על הנעליים וחלקיקי חול בוצי התפזרו לי על הגב. אני זוכרת את העיקצוץ והכאב.
אני לא זוכרת לרגע תחושה של השפלה.
הוא כל הזמן ליטף לי את הפנים, הביט לי בעיניים ובעיקר היה שם איתי לחלוטין.
אני פחות זוכרת את הזיון עצמו או איפה הוא גמר בסופו של דבר (בכל זאת, עברו עשרים שנה), אבל את הדינמיקה אני זוכרת.
לא ראיתי אותו יותר אחר כך.
גם לא חיפשתי אותו או ניסיתי לאתר אותו.
זו הייתה תקופה אחרת. לא היה פייסבוק וגם לא היה באמת טעם.
אבל את המבט הזה שהיה לו בעיניים לא הצלחתי למצוא באף אחד עד היום.
אולי כי שכחתי, אולי כי אני כבר הרבה פחות תמימה, ואולי כי הוא באמת היה מוביל דרך, ואין ממש כאלו יותר. לפחות לא עבורי.
ואיך אוכל לסיים בלעדיו?
