יש לי רומן ארוך עם רופאת העור שלי. משהו כמו 20 שנה+.
בהתחלה, בשנים הראשונות היה קצת "כבדהו וחשדהו". היא טיפוס. אין הומור, אין ציניות, הכל בפרצוף והלוא אני מלכת הללכת מסביב, לזרוק איזו בדיחה, אנקדוטה משעשעת, ואיתה זה היה בלתי אפשרי.
אז למדתי.
לווסת את עצמי כשאני איתה. לענות על השאלות שלה במלואן (אחרת היא מתעצבנת וזה לא נעים), לחייך במקומות הנכונים. בשורה התחתונה? נהיינו buddies.
המעקב התכוף אחרי נבע מהעובדה שיש לי עור מאד בהיר ולא מעט (טוב, המון) נקודות חן.
אז צריך לעקוב אחריהן, כי יש להן חיים משלהן והן גם יכולות פתאום לגדול או לשנות צורה, ממש כמו קורונה.
וככה, שנים, וזה מתחיל לשעמם תכלס כי באים נבדקים והולכים.
עד שלפני 8 שנים בערך זה נהיה קצת פחות משעמם וטיפה יותר מפחיד.
היא התקשרה אליי, המילה מלנומה נזרקה באוויר, ביופסיה וכל העסק.
שורה תחתונה - תודה לאל זה נגמר בניתוח. לא נדרשו תוספות אונקולוגיות כאלו ואחרות והחיים ממשיכים.
אבל מאז, הבדיקות נעשו תכופות אף יותר. הן נהיו גם מורכבות יותר וארוכות יותר.
אז גם השיחות שלי ושלה התארכו.
והיא כבר שמעה על הילדים, ועל הבעיות ועל הזוגיות, כל מה שהצליחה להוציא ממני בזמן שאני שוכבת ערומה ומובכת.
כן. תמונות עירום? בכיף גדול.
לשכב ערומה כשמישהו בוחן אותי? פחות.
אז היום. אחרי שנדחה ונדחה (בכל זאת קורונה) הגעתי לבדיקה.
שוכבת בריטואל על הגב, אבל מה לעשות, מתישהו נאלצתי גם להפנות אליה את התחת.
אז כן, הזהרתי אותה מראש שזה יהיה לה קשה, שלא תיבהל. קצת רעדתי. בכל זאת, אבא שלי פציינט קבוע אצלה גם, אבל זה עבר בשלום.
היא דפקה לי נאום על זה שכל אחד צריך לעשות מה שטוב לו ומה שמוציא אצלו אגרסיות.
על הדרך קיבלה 20 שניות של הסבר על בדסמ ונגזרותיו. אולי היא אפילו הקשיבה.
ואני?
הכי גאה בעצמי שלא דחיתי את התור מהפחד או הפדיחה או לא יודעת מה.
כוסעמק.
אני בת 41 כבר. כמה אפשר להמשיך להיות מנומסת לכל העולם?
הגיע הזמן לעשות לעצמי. לא לביתי. פשוט לעצמי.
