בעצם מדובר בסיפור טראגי. אהבה נכזבת שהובילה לרצח. אבל דווקא הלחן והמתח המיני הכובש בין השניים (קייב ופיג'יי הארווי) הם שגרמו לי תמיד לאהוב את השיר. לא התעמקתי מספיק במילותיו.
זעם של אישה דחויה? נקמה?. לפעמים אני מקנאה ביכולת הטוטאלית הזו של ללכת עד הסוף. עם הכל.
לצאת מהעצמי המאופק והכמעט מיושב (כי לא באמת), להתרכז בנקודות היציאה (כן, איכשהו המשכנתא קשורה גם לזה), לחבר אותן ולפלס לי דרך.
דיברנו ממש קצת על מזוכיזם. זה דיון שאפשר להעמיק בו מאד. יש הרבה מה לטחון שם. פיזי? מנטלי?, מבחינתי הם הפכים מושלמים.
הכאב הפיזי עוזר לרגע לשים בצד את הכאב הנפשי. זו המהות שלו מבחינתי. האפשרות של לא להרגיש לרגע. כי כשהחגורה או הפלוגר או לא משנה מה מפלח בבשר החיצוני, יש לי שקט לרגע לכל מה שסועש וגועש מבפנים. סוג של ניקיון אם אפשר לקרוא לזה ככה.
המזוכיזם הנפשי קשה פי מאה. הוא חובט. הוא לא משאיר לי אוויר בריאות וגורר בהכרח דמעות, גם אם אני לא מאפשרת להן לצאת בגלוי.
כשאני חושבת אחורה או נזכרת, בעצם תמיד הייתי כזו. זוכרת איך בגיל 14 הייתי נרדמת בבכי עם שירים של אביב גפן ומרגישה שמגיע לי להיות אומללה. אומללה עם נגיעות של אושר. עם הידיעה שאפשר אבל רק כמעט.
המחשבות רצות ביום שישי. רצות חופשי. אולי כי במדינה הזאת דוחפים לך את הנורמטיביות לגרון, ואני בעוונותיי מנסה לרצות. עם קמץ. קמץ גדול, לא קטן.
