לפני 4 שנים. 7 בספטמבר 2020 בשעה 15:59
לפעמים כל מה שצריך לקרות זה ליטוף אחד ונשיקה בוערת.
כזו שמרעידה את הבפנים שלך, שמטלטלת. שאת חצי יודעת שאין ממנה דרך חזרה.
והיא הפתח. להכל.
היא פותחת את הראש ואת הלב, היא שולחת אלייך ידיים מלאות ציפייה, ואת נרעדת שם.
את יודעת מספיק. עשית לא מעט. לא שאת מתגאה בזה (וגם לא מתביישת), זה פשוט מה שזה. כפי שזה.
הוא מסתכל עליי במבט שלו. כולו יודע ולא מבין כלום. כולו בטוח ומחזיק חזק.
מפחד אפילו.
ממני?
כשהוא ליטף לי את הפנים, בערתי לרגע. הוא אמר שנאדמתי ובצדק.
הוא מביט בי והוא מבין שיש שם שדים.
הם מפחידים אותו, אבל הוא נאחז בהם כאילו הם מקום מבטחים. כאילו יגלו לו את הסודות שטרם הבין לגביי עצמו.
את הסודות שלי.
סודות עוברים בנשיקה. אחת.
לפחות החשובים שבהם.
