אני זוכרת את עצמי בגיל 6, יושבת בכניסה של המרחב, קרוב ליומנאית, מביטה בעצורים שנכנסים ויוצאים. זוכרת את הנעליים שלהם, יותר נכון את הכפכפים שנעלו ואת הרעש של גרירת הרגליים האזוקות.
לפעמים ישבתי ממש לידם על הספסל, כמעט מתחככת בהם כשהייתה צפיפות, ובעיקר מתבוננת.
מקשיבה לשיחות שלא הבנתי ומריחה את עשן הסיגריות של השוטרים שעמדו בחוץ.
הייתי מחכה שם שעות. לפחות ככה זה הרגיש.
אבא עלה למשרד שלו "לקחת חומר", תיקים הביתה. איכשהו זה לקח לו המון זמן.
לפעמים התייאשתי וביקשתי מהיומנאית שתתקשר אליו למשרד ותזכיר לו שאני (ואחותי) עדיין שם. מחכות על הספסל.
כשהוא היה חוזר, כולם הכירו אותו. התרגשו ממנו אפילו. הוא חילק חיוכים ודיבר בנימוס בדרך כלל, ומדי פעם נתקל במשהו שלא מצא חן בעיניו והרים את הקול. הוא לא ממש צעק, אבל פחדו ממנו. ראיתי.
בעיניים של ילדה בת 6 הוא היה סוג של גיבור על.
אולי אלו היו המדים. אולי האקדח (ידעתי איפה הוא מחביא אותו, במגירת הגרביים שסמוכה לצד שלו במיטה. הייתי מתגנבת לשם בשבתות ומחפשת את האקדח. לא נוגעת, רק רוצה לבדוק שהוא שם),
ואולי העובדה שהוא לא ממש התייחס אליי.
מאז אני מחפשת את זה. את היחס.
לא משנה בכלל שחלפו המון שנים. לא משנה שבערך בגיל 15 הכל השתנה ונהייתי ילדה של אבא. זו שהוא מספר לה סודות שלא אמורים לספר לילדה. לא משנה.
ההיא בת ה6 עדיין רוצה אותו. עדיין זוכרת שהוא לא היה שם בשבילה כשהיא רצתה.
היא זוכרת שהיה קונה לה את הכרטיסים למקומות הכי טובים באולם של פסטיבל שירי הילדים.
היא גם זוכרת שהיה מכניס אותה לאולם וחוזר לקחת כי לא היה לו זמן להיות איתה שם בפנים.
בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני שבועיים בערך, סיפרתי לו כל מיני דברים על מה שעובר עליי.
באיזשהו שלב הוא הביט בי ואמר שהוא יודע שאם הוא היה 'סתם גבר' ואני 'סתם אישה' הוא היה מתאהב בי.
זו לא פעם ראשונה שהוא אמר לי את זה.
אני מאמינה לו.
דווקא בגלל שהוא אבא שלי הוא מסוגל לראות את כל מה שיש בי, כולל הדפיקויות ולחשוב שזה מקסים.
הוא קצת משוחד יש לומר.
גם אני קצת משוחדת.
