הוא מצא דירה וחתם חוזה.
ייכנס ב 1/1/21.
התחלה חדשה?
בשבילו. נדמה לי שאצלי היא כבר התחילה מזמן.
לחיות לצד, אבל לא באמת להיות שם.
לעשות את מה שצריך, כי הילדים, המשפחה, כי ככה אני.עושה את מה שצריך.
אבל למות מבפנים.
הגסיסה לקחה נצח. לפחות ככה זה הרגיש.
בכל פעם חלקים נוספים נפרדו, עד שלא נותר שם כבר כלום. כלום של אהבה אמיתית. של רגש מרטיט לב. של תשוקה בוערת.
נשארה המון חיבה ואכפתיות. אפילו באתי איתו היום לראות את הדירה.
פייר? מהממת.
סיכוי סביר שהחמודים בכלל לא ירצו יותר לישון אצל "אמא", עכשיו כשלאבא יהיה בית חדש ומגניב.
הרצון הזה שיהיה לו טוב, בלי שמץ של אגו או קנאה שנכנסת שם ברקע.
בטח כשתהיה לו מישהי זה לא יהיה לי פשוט. יעלו פתאום זכרונות, מחשבות, הסטוריה.
אבל זה כל כך לא מפחיד אותי. באמת רוצה שימצא את מי שתעשה אותו מאושר. מגיע לו.
לפעמים אני חושבת שגם לי מגיע.
בעצם אני יודעת שמגיע.
למעשה, לכל אחד מגיע.
היום בצהריים, כשזלגו לי דמעות ולא בגלל הפרידה, הוא ביקש לדעת למה.
לשנייה התלבטתי ואז זה פשוט יצא ממני. סיפרתי לו (בערך) הכל.
מדי פעם נזכרתי שזה הוא ואולי זה לא בסדר שאני ככה פותחת שם את כל מה שעובר לי בלב,
אבל עצרתי ושאלתי והוא ביקש שאמשיך. "אני ממש בסדר עם זה, אולי לפני חודשיים זה עוד היה כואב לי לשמוע. היום? אפילו האגו כבר לא מתנועע. כמעט כלום. אני שלם לגמרי".
ועזרה לי קצת השיחה.
הופתעתי.
בעיקר, כי כשאת מכירה בנאדם כ"כ טוב, את כבר יודעת מה הוא יגיד ויחשוב. קצת כמו לדבר לעצמך בעצם. הפתעות לא יהיו שם.
אז באמת לא היו.
וגם לא בטוחה שהוא מבין (אף אחד לא יכול באמת להבין), אבל באותו רגע הוא היה שם והקשיב וזה הספיק.
לרוב אני שונאת את זה שאני יודעת לראות קדימה וגם לצדדים. תמונה שלמה. מציאות בתוך מציאות.
כולם חושבים שהם לגמרי לא מובנים, כשבעצם לרוב הם לגמרי כן. רק חושבים שלא.
שונאת להיות מסוגלת לראות את הכל כי זה מנטרל את גורם ההפתעה.
אני לא מופתעת (כמעט). כי אני יודעת מה עומד לבוא.
יודעת איך מי שמולי עומד לפעול.
זה חרא.
מה שבטוח, זה מייצר חמלה.
אין לך יכולת באמת לכעוס כשאת מבינה את המניעים. כשאת רואה את המורכבות.
את אולי בוערת מכאב, אבל את לא כועסת.
אז אולי זה לא כ"כ נורא.
אולי חמלה זה כל מה שצריכים כדי לעבור את מחצית החיים שנותרה לי.
ואולי היא גם תוביל לאהבה. אולי.
והשיר?
כן, כאילו לא קשור כאן. אבל גם הכי קשור שאפשר
