אחד הדברים שהכי קשה לי לעשות זה לבכות.
אני יכולה להיות עצובה, מתוסכלת, בוערת מבפנים ברמה של טלטלה עמוקה, ועדיין, הבכי לא יצא.
יש משהו שמשאיר אותו בפנים, לא מצליחה לשחרר את השליטה במקום הזה. דווקא שם.
ואני רוצה. אני רוצה לאפשר לעצמי לתת לרגש לשטוף. לנקות לי את הפנים משאריות של עצב ושל געגוע ושל כל מה שממוקם לי בתחתית הבטן, מבעבע בשקט וברעש לפרקים.
יש את הרגעים האלה שמרוב שאתה מחכה להם ומפחד מהם אתה מתכונן.
ההכנה הזאת חשובה כנראה.
אני שונאת אותה.
אצלי ההכנה מכנסת פנימה את כל מה שמאפשר לי להרגיש, גורמת לגוש רק לגדול, ומבחוץ? הכל לכאורה יופי.
אז ככה היה סוף השבוע הזה.
סופ"ש ראשון בלי. הילדים אצלו.
וכל מה שידעתי שיקרה קרה. וכל מה שחשבתי שארגיש, הרגשתי. והכל במינון מופחת. כאילו פילטר עמעם את האורות ודאג לעשות שקט כדי שלא אתפרק.
ולא התפרקתי. להפך. עשיתי הכל וכלום. הייתי ולא באמת. הכל זרם. תפקד. הסתדר.
אבל משהו הכביד. משהו שרק היום כששמעתי שיר במשרד, מול המחשב, כאילו מתוך כלום, התפרץ פתאום.
הדמעות ירדו.
גם כשהשיר נגמר. גם כשהשתחרר שקט.
אני לא מזמינה אותן לבוא אף פעם. עושה להן מבחנים כשהן מנסות להגיע בכל זאת. הודפת, עושה כל מה שאפשר כדי שיתרחקו.
אבל לא תמיד יש לי מספיק כח.
ואז הן מגיעות. כבר לא שואלות, כבר לא מבקשות.
ומצחיק להגיד, הן כאילו עוטפות פתאום. אני מרגישה לרגע מוגנת.
אולי כי בשנייה אחת הכל פתאום משתחרר. אפשר להרגיש ולכאוב ו... לבכות. פשוט לבכות.
ואני מבינה אז בדיוק מה חסר לי.
קוראת אחורה את עצמי ויודעת ששום דבר לא השתנה.
צריכה לחבק את הבדידות הזאת. לתת לה להיות ולא לפחד ממנה.
היא כאן כדי להישאר.
