"בסך הכל את ילד שנשאר פגוע
נרגעת רק כשהאורות סביבך דולקים"
תמיד אהבתי מאד את השיר הזה. היו תקופות שגם הזדהיתי איתו ממש.
ככה הרגשתי. תלושה.
לא כל אחד יכול להבין את התלישות הזו.
רוב האנשים לא מרגישים ככה. בצדק, אגב.
רובם מוצאים במה ובמי להיאחז.
יש כאלו, כמוני, שפשוט לא מצליחים.
האפשרות הזו לא קיימת אצלנו בDNA.
אבל מה?
שנים של אימון מאסיבי לימדו אותי לעשות מעולה "בכאילו".
הכאילו הזה גורם גם לי להתבלבל לפעמים.
לחשוב שאולי הפעם, אולי בכל זאת.
האופנה של תכניות הריאליטי, לפחות אלו שקצת יצא לי לראות די מזמן (פחות חובבת את הז'אנר) יצרה ביטוי ששנוא עליי במיוחד, "ללכת עם האמת שלי".
שנוא ברמה של רצון להקיא. של גועל.
ועכשיו?
חושבת שזה קצת מה שאני עושה. מנסה. מתחילה (או ממשיכה).
לא כי אני חושבת שזה הדבר הנכון או הכי טוב.
להפך אפילו.
הלוואי שידעתי לשקר לעצמי. הלוואי שידעתי לעשות בכאילו ולהאמין בזה באמת. אני מיוסרת שאני לא ככה.
אני הולכת עם האמת כי אני לא מצליחה אחרת.
כי זה בלתי נשלט כמעט.
כי הבנתי, שלהיאבק מול עצמי קשה עשרות מונים מכל מאבק אחר.
והשקט הזה, השקט המיוחל כ"כ, עומד להגיע.
רק צריכה לקחת נשימה עמוקה.
אבל עכשיו, זה כבר נעשה יותר קל. כמעט אפשרי אפילו.