אוטוטו שנתיים שאני כאן.
האמת, כבר לא כ"כ כאן. מכל מיני סיבות, אבל זה מרגש אותי בכל זאת.
התחברתי לכלוב טיפה אחרי יום ההולדת שלי.
משבר גיל ה-40?, אולי. קלאסי מדי. כנראה שלא.
היום זה ברור לי לגמרי.
משהו היה צריך לקרות. זה חייב היה להתחיל מאיפשהו. לחרוץ חריץ. פתח.
לקום וללכת זה לא קל כמו שחושבים (מי חושב את זה בכלל??). אז מוצאים דרכים עקיפות.
פירצות.
הדרך שלי הייתה להיכנס לכאן.
כמו בחוברות הפעילויות לילדים, מכירים? הכלב(ה) צריך להגיע למלונה שלו דרך המבוך.
תעזרו לו?
אז כזה.
הכלוב היה המבוך שלי.
הדרך שלי להגיע לסוף של מסע, שבעצם הוא בכלל התחלה.
נכנסתי למבוך נשואה ויצאתי גרושה (+ מלונה).
אבל אם לא היה הכלוב, הייתי מוצאת מבוך אחר. זה ברור. לי.
כבר אמרתי. היום זה ברור לי לגמרי.
יודעים מה אומרים על גמגום?, המחשבות רצות מהר מדי. המוח לא מספיק לעבד אותן. אין הלימה בין קצב הפקת המידע לבין היכולת לשנע אותו החוצה.
גם אצלי לא הייתה הלימה. בין שום לכלום.
בין מי שאני יכולה להיות לבין מי שניסיתי.
הפחד אחז בי. יותר נכון, שלט בי בעוצמות מעוורות.
זה אומר, שלא ראיתי אפשרויות. תחושת "ללא מוצא" השתלטה עליי באופן תדיר, ממש כמו שמרגישים בהתקף חרדה (לא שהיה לי אי פעם, אבל מאמינה שזו התחושה).
כשאין אוויר ואין אפשרויות, קשה לצלוח את המבוך. קשה להגיע למלונה.
במקרה הטוב את בכלל יודעת איפה את נמצאת כדי להתחיל.
גם להתחיל צריך לדעת.
אז אני לא בטוחה לגבי ההמשך, אבל את המבוך הראשון סיימתי בהצלחה יתירה.
בא לי להתחיל אחד חדש? לא בטוחה.
משבר גיל 42 בפתח? בטוח.
תהיו טובים לעצמכם, ס'עמק.
