הוא הציע שנצא הפעם. תמיד היינו בבית, בבית שלו.
תמיד גם התחלנו מטקס הזיון שהוא מתעקש לבצע כשאני מגיעה. אני אוהבת את הטקס הזה. הוא גורם לי לנזול על הרצפה בשניות. משהו בזווית של החדירה, עם העוצמה והגודל של הזין שלו מוציאים ממני נהרות של נוזלים וזה כיף.
זה כיף וזה לוחץ וזה ממלא ואני מתחילה לרעוד.
ככה הוא מזיין אותי איזה זמן, עד שנמאס לו ואפשר להתחיל את הערב.
לשתות משהו, לדבר, להזדיין באמת.
אז הפעם יצאנו. ממש. התרגשתי אפילו.
התלבטתי מה ללבוש. כאילו שזה משנה בכלל, אבל ההתלבטות עשתה לי נעים.
זה נגמר הרבה יותר מהר משחשבנו. הכל משום מה היה סגור. עיר גדולה עאלק. עיר פח.
כמעט חשבתי להציע שניסע לבר "שלנו".
לא באמת. לא יכולה להיכנס לשם. אולי הוא יהיה שם עם מישהי אחרת? מי צריך את זה על הראש. או על הלב.
אז הלכנו לקנות בקבוק יין (כי צריך "לשתות") ולבית שלי.
הכי טוב.
מי רוצה לצאת בכלל.
אי אפשר להזדיין בחוץ (טוב, אפשר. אפשר ממש אפילו, במלא מקומות, זה אפילו כיף כשלא קר "מדי") אבל אי אפשר לצעוק ואי אפשר להתפתל מדי, ואי אפשר לשכב (בד"כ) וקצת קר. למרות שאני אוהבת קור.
והבית שלי. המבצר שלי.
למרות שבדכ זה לא מאד משנה לי. אני יכולה לפשק רגליים גם בבתים אחרים. או במקומות אחרים. אין לי ממש סנטימנטים.
אבל בבית שלי קל לי יותר לאהוב. קל לי יותר להרגיש.
למרות שזו המיטה שהייתה שלי ושלו. לא החלפתי.
אבל החלפתי סדינים, זה גם משהו.
וממילא כבר לא הייתה שם אהבה, אז כל הזיונים שהיו שם, היו כאלה של סתם.
ולמה אני אומרת סתם?
כי אי אפשר לחזור אחורה ולהבין. להבין זיון ונילי. מה היה שם. למה זה היה. מה עשיתי שם. מה הרגשתי.
בעיקר כלום.
הוא טוען שהתיישבנו על הספה ונישקתי אותו. הוא בטח צודק, מתאים לי לעשות את זה.
אין לי סבלנות ואף פעם לא הייתה לי.
חוצמזה שדיברנו על משהו לא מעניין כל כך. והוא דווקא בנאדם מאד מעניין, אבל באותו רגע הייתי לחוצה מדי אז דיברתי שטויות מדי.
שעממתי את עצמי.
אז נישקתי אותו (ככה הוא אומר)
והוא גרר אותי על הרצפה לחדר.
ככל שהוא נהיה אלים יותר, חזק יותר אני צחקתי. בלי שליטה.
צחוק של כאב ושל הלם.
מזמן לא הכאיבו לי ככה. הסטירות נחתו אחת אחרי השנייה. כואבות ומשפילות.
החזקתי את עצמי. יש לי יכולת ספיגה, לא?
מי ישמע, סטירה. אז מה.
אבל אז המחשבות התחילו לזרום בלי שליטה.
כל סטירה הוציאה ממני עוד מחשבות. עליו.
מוצאת את עצמי משווה בין סטירות. מטומטמת כזו. מי משווה בין סטירות? מה זה אומר בכלל? שאחד קצת ריחם עליי ואחד לא? זה קשור לאהבה? זה קשור למשהו?
אז אני משווה וחושבת, וכואבת והוא ממשיך.
נדמה לי שיותר חזק.
אני מחליטה שאני לא מחזיקה יותר. בשביל מה זה טוב להחזיק?
אני בוכה. אני נעלבת. אני רטובה ושלושה זיינים ענקיים היו יכולים להיכנס אליי עכשיו. ממש ככה.
יש לו זין גדול ואני כבר לא מרגישה כלום. הוא מזיין אותי ואני בוכה. על הכל.
על מה שהיה ועל מה שיהיה. ועל הכאב ועל עצמי. וגם עליו אני בוכה. שוב.
הוא עוצר לרגע. אולי נבהל.
אפשר להמשיך. "אז תגידי, אל תעשי לי עם הראש". קשה לי להגיד אבל אני מתאמצת. אי אפשר להפסיק עכשיו. זה יהרוס הכל. זה יהרוס אותי.
קצת מצחיק. איך אפשר לשבור משהו שבור?. אז אפשר, מסתבר. אפשר.
