חושבת לעצמי ומתלבטת אם ההתמסרות שיש בי היא יתרון או חסרון.
כמובן שזה תלוי וכל זה,
אבל מעבר לנסיבות הספציפיות יש פה משהו אבסולוטי. אולי כנות, אולי רצון להפריך את המחשבות שנמצאות לי תמידית במוח. המחשבות שינקתי (אל תחפשו שם עניין מיני) מאבא שלי ושאיך שלא אהפוך בהן- תמיד יוותרו שם.
הוא אוהב אותי אבא שלי.
כנראה יותר מכולם.
פעם גם חשבתי שמאד מכיר אותי. סירבתי לראות בו גם גבר. סתם עוד גבר עם דעות של גברים ופחדנות של גברים.
הרי מי תראה באבא שלה פחדן?
אבל אני רואה. מתכווצת לעתים. שמחה לעתים.
רוצה לספר לו הכל. שיכיל, שיבין, שיגיד מה עושים מכאן. שיתן לי דרך.
אבל התהפכנו.
עכשיו זו אני. אני זו שצריכה לתמוך ולהכיל ולהיות חזקה. צריכה להוכיח.
גם כאן, צריכה להתמסר.
להיות פעלולנית כל יכולה שמראה שטוב לה. שהכל היה לטובה.
וזה לא מאד קשה רוב הזמן. כי באמת טוב לי. אני באמת (כמעט) שלמה.
אבל, אבא.
הוא לא רואה את החסרונות שלי. את הקושי שלי את עצמי.
דרכו, אני מבינה גם מה הם רואים. במה מתאהבים ובמה לא. ממה מתרחקים ולמה. הוא מדברר את המחשבות שלהם ואני מבינה.
הוא כמוהם, או שהם כמוהו. זה מתערבב.
לפעמים אני שמחה שהגעתי (עוד שנייה) לגיל 42. ברור לי שכל מה שאני יודעת היום נצבר בדם ויזע ושזה בעיקר חשוב. חשוב להמשך.
אבל בא לי קצת להיות שוב עם התמימות של גיל 20. בלי כל ההגנות שהורסות. המיגננות.
בלי התחכום הזה שלפעמים יכול להוציא אותי מדעתי.
עם ההתמסרות. אך ורק.
וההתמסרות היא האמון. אמון שכבר לא יהיה לעולם, ומכאן, התמסרות שאף פעם לא תהיה שלמה, כי היא מגיעה עם מחיר.
ואני רוצה. רוצה להאמין. פעם גם יכולתי (רציתי?). אבל אני רואה דרכם. הם חבוטים.
אי אפשר להאמין למי שבעצמו כבר לא נותן אמון. ובצדק.
מעגל של רצונות שלא ניתן לממש.
מעגל של שקרים בציפוי אמיתות של רגע.
התמסרות לא יכולה להגיע עם ציפוי. לא ככה זה עובד. ההתמסרות שלי היא עד הסוף (המר). היא בעד והיא נגד והיא בעיקר של ביחד. היא לתת את גופי הפקר (טוב, כי זה קל) ובהמשך גם את הנפש.
אבל ציפוי מתחכך בציפוי, מקסימום יגרד קצת. לא יגיע לקרקעית. לא יהיה שם ניטרול.
וזה כנראה בסדר שזה ככה. כי זה פשוט ככה.
כי אי אפשר לייצר את מה שלא. אי אפשר לבקש שיהיה בדיוק מה שדמיינת לך. אני לעצמי.
אפשר להסתכל קדימה ולנטרל רק את מה שהיה.
וזה בסדר. סוג של התבגרות אני מניחה.
