זה הולך להיות פוסט רחמים עצמיים, אבל לא אכפת לי.
זה לא משנה ממילא.
ומה שבר אותי?
לקחתי את הילדים לבריכה. קטע כזה של להעביר זמן. לא כי רציתי במיוחד. הם לא ילדים שאפשר לשלוח למים ולהירגע בחוץ. ילדים מיוחדים. ילדים של אמא.
וידעתי שיהיה מתיש ומעצבן. אפילו הטובורג הקבוע שאני שותה שם לא הצליח למסמס את העצב.
פשוט הגעתי עצובה.
אבל מה ששבר אותי היה בכלל הצמיד שהבת שלי איבדה לי. באשמתה, אבל אולי בכלל באשמתי (לא יכולתי להשאיר אותו בבית?), וכרגיל, לקחתי את הסיפור הזה למחוזות רחוקים.
נזכרתי איך קניתי אותו לעצמי כמתנת גירושין. מי ישמע, כולה צמיד ב500 שח, אבל בכל זאת. הייתי צריכה למסגר אותו תחת איזושהי סיבה. לספק לעצמי הסבר.
הוא הצטרף לעוד כמה מסוגו.
אחד מהם אבא שלי קנה לי. כן. עצוב? אולי. זה המצב בכל אופן, אבל את הנוכחי דווקא אני רכשתי, ובכל מקרה, המחשבה שהגיעה הייתה שלא יהיה לו תחליף. כי אף אחד לא קונה לי יותר שום דבר. כי אף אחד לא אוהב אותי. כי אף אחד לא יאהב אותי.
כי אני לא מספיק שווה כדי שיהיו איתי.
ביומיום אני בדכ בסדר עם זה. יותר נכון, לא מאד מתעמקת בזה. נותנת לחיים ולמטלות להשתלט, ובלילה כבר גמורה מדי כדי לתת לעצבות לחדור לעצמות.
אבל עכשיו, כשסופי השבוע כבר לא דורשים יותר מאמץ מלאכותי של "תחזוק קשר" או "תחזוק משפחתי", או איך שלא נקרא לזה, יש פתאום זמן ואנרגיה לכל השדים לצאת.
חושבת שכבר כתבתי על זה.
על היכולת למוסס כאב אל תוך הסיזיפיות של החיים.
זה סוג של פריבילגיה להבין איך הרגש מתנהל. יותר מזה, להבין אותו ולתת לו מקום.
המפגשים האלה עם עצמי, קשים מדי. מחזירים אותי מאד לאחור. שנים לאחור.
אבל אני כבר לא שם באותן שנים. אין לי את הזמן הזה לדשדש שם. גם אין לי את היכולת.
אז התפרקתי.
על כלום, ועל הכל.
על השנאה העצמית הזו שיש בי.
על הצורך האינסופי שיעטפו אותי.
על המועקה.
עד העונג הבא.
