לפני 3 שנים. 20 ביוני 2021 בשעה 20:07
אני מתקרבת אליו, מרגישה את קצוות השערות שלו בברכיים וגם בשוקיים.
אני אוהבת להיות שם. לחבק אותו ככה.
אני טומנת את הפנים שלי בין פיקות הברכיים שלו והדמעות נקוות שם, במרווח הזה או בעצם במרחב הצפוף שנוצר שם.
הריח שלו מוכר וגם לא.
אני מחככת את הלחי שלי אל תוך העור שלו ומקווה שמשהו יקרה. שהכל יסתדר פתאום.
אבל שום דבר לא קורה ושום דבר לא יקרה גם.
הוא עושה המון סמים ואני מסתכלת עליו. הוא כבר לא מנסה לשכנע אותי לעשות גם.
הוא רק מסתכל עליי ואני לא מצליחה להבין אם זה מפריע לו.
אם הוא רואה את מה שאני רואה כל הזמן.
אם אנחנו מספרים את אותו סיפור.
אנחנו לא.
לכל אחד הדרכים שלו למסך את עצמו למחוזות אחרים. לשכוח.
שני ילדים אבודים שתעו באמצע הדרך.
חבל שאי אפשר לסגור רגעים בקופסא. או אפילו רק ריח.
הייתי מסתפקת בקצת מהריח הזה. עכשיו.
