חוסר מנוחה זה משהו שמאפיין אותי.
מלווה אותי לכל מקום ובכל דבר שאני נוגעת בו.
המוח שלי רץ מהר, בקצב אינסופי, מנהל שיחות ודיאלוגים עם עצמו (ואיתי) והתשובות תמיד נמצאות אי שם ברקע.
אני תמיד יודעת מה אני צריכה לעשות. מה הדבר "הנכון".
לפעמים לוקח לי שנות אור להגיע ליישום (הגירושין למשל), אבל האמת הפנימית הזו, נמצאת ובוערת, גם בשלבים המאד ראשוניים שלה.
לא רואה בזה חולשה. לאהוב.
לא אוהבת בקלות. בכלל לא.
לא מתמסרת בקלות (גם אם לעתים עשוי להיראות שכן).
המיניות היא צורת התקשורת המועדפת עליי. היא קלה כל כך. היא שם. היא מאפשרת ב'כאילו' לנתץ חומות ולקפוץ קדימה מאה שלבים.
כביכול, כן?
היא לא.
אף פעם לא שוכחת את מי שהיה בתוכי. זה תמיד משמעותי, גם אם לרגע או שניים.
זה פשוט מחדד מה כן ומה לא.
רציתי להפסיק לאהוב אותו. זה הדבר הנכון לעשות.
אבל זה בלתי אפשרי.
לפעמים זה הכח שמניע אותי ולפעמים להפך. סוגר עליי לחלוטין. תחושה ורגש שנראים לי ככ אמיתיים וכבדי משקל.
קצת כמו לאהוב את הילדים שלי. פשוט חלק ממני.
מנסה לנשום עמוק ואולי פחות לפחד להגיד.
אולי להגיד מרפא. אולי.
אולי זו גם לא בושה לאהוב, גם כשזה בלתי נסבל.
המקום של השליטה, ההתמסרות, הצורך, נוגעים בדיוק בנקודה הזו.
הם חסרי בושה וחסרי עכבות.
הם שלי, בשבילי והדרך שלי (גם) לתקשר אהבה.
לפעמים בא לי ריסטרט מוחי. כזה שיימחק הכל. שישנה תמונה.
שתהיה לי שליטה.
הכי חשוף שלי ever.
