לפעמים כשאני שותה,
וזה ממש עולה לי למוח (נניח, אם לא אכלתי מלא שעות לפני) אני מרגישה איך הגוף שלי נינוח פתאום, איך העיניים נוצצות ואיך אני צריכה. שיגעו בי.
לפעמים אני צריכה שפשוט "יקחו אותי", יכוונו, יגידו איך ומה לעשות,
ולפעמים אני רוצה לבנות בעצמי את הסיטואציה.
היה לי קשה מולך.
לא באמת רציתי שתיגע בי כמו שאולי חשבת.
רציתי שפשוט תראה אותי. תרצה אותי.
זה כמעט וחירפן אותי שלא. שלא נכנעת. שלא רצית. שלא בחרת.
אחר כך, אני שמחה שלא.
כי לא באמת רציתי לשנות את המארג, להכניס בתוכו את מה שלא צריך להכניס, להפוך ל'זונת (ביבים!) לרגע'.
אוי, החלק הזה של אחרי.
אלכוהול מעמעם את היכולת לחשוב על "אחר כך".
מה שיש זה כאן ועכשיו ומהר.
כי סבלנות מעולם לא הייתה לי.
גם חברים לא. כלומר, חברים גברים.
הצורך הזה שכל גבר ירצה אותי, תמיד החריב את האפשרות.
שמחה ששמרת על שנינו ובעיקר עליי, גם אם לא חשבת על זה ככה.
יותר מדי מחפשת לעמעם את התחושה.
הריקנות הזו. החוסר בו.
לפעמים נדמה שהבל פה אלכוהולי יעביר געגוע, טירוף.
הוא לא באמת.
זה אף פעם לא עובד ככה.
יש דרכים אחרות מן הסתם, אני פשוט לא מכירה אותן.
רגילה להעביר עצב בעוד ועוד רגעים של כאילו.
אולי זה הזמן לגלות אחרת.
ואולי זונה נשארת זונה.
לא תמיד זה ברור (לי).
וכשזה לא, אני מוזגת עוד קמפרי עם סודה, או עם מה שיש.
זה בטוח ככה. זה ידוע.
עד שזה פשוט, נגמר.
