לפעמים אני מרגישה שאין מי שיכול עליי.
שאין מי שישפיט אותי, בקטע טוב.
אני חכמה מדי?, אולי. אבל זה לא בהכרח קשור.
הרי ברגע (או קצת יותר) תוכל לעצב אותי לכדי מה שאתה חושב שאתה רוצה.
כן, אני קצת אתנגד, קצת אתמרד, אבל שנינו נבין שזה משחק שיש בו שניים שמנצחים.
אבל זה קשה. בלתי אפשרי אולי. אינו קיים או בנמצא. יותר נכון, בנמצא מאד, אבל לא עבורי.
זה נשמע כמעט אדיוטי. ילדותי אפילו, אבל אני צריכה אותו לא מתמסר.
לא (מספיק) מחמיא.
לא (מספיק) נוכח.
לא (באמת) שלי.
ואז אני רוצה אותו כל כך. אני רוצה את הפנטזיה.
את מה שאין לי. את מה שרחוק מהישג ידי.
כמו ילדה שרוצה את הצעצוע שיש לחבר מהגן. רק לגעת. לשחק בו קצת. טיפה להרגיש.
ואז אמא או אבא קונים לה והיא מאבדת עניין.
בכלל, הפניות הזו הופכת ללא אטרקטיבית.
מטומטמת. אני יודעת.
מתבוננת כמו מבחוץ,
במה את טובה יותר לעזאזל????, כי את לא.
את ילדה מטונפת שרוצה פשוט שירצו אותה. ואז עוד קצת.
את רוצה להשיג ולהרגיש שאת לא מיותרת.
את לא מיותרת.
את לא.
