אז קניתי מיטה.
כזו שאפשר לקשור עליה, או ממנה. בונוס נחמד במיטה. או הכרחי, אם כבר חושבים על זה מראש.
מאז אני כבר שבועיים+ ישנה בסלון.
למה? איקאה. כן. אין צורך להסביר.
מחכה שייקחו את עונשה של זו ממני. בינתיים מצונפת במיטות הילדים כשהם אצל אבא שלהם, וכפי שאמרתי, ישנה בסלון.
זה לחלוטין לא נורא. וגם קצת כן. תחושת הפרטיות נלקחה ממני ואני חושבת שתחושת הבדידות העמיקה.
אתפעם לא ישנתי בסלון. אולי רק ממש בסוף, לפני שנפרדנו. לא הייתה סיבה. תמיד הכל היה "בסדר".
זה מצחיק אותי לפעמים, המידה שבה הייתי מנותקת מעצמי. מתפקדת על אוטומט. חיה כמו כולם. עושה את מה שצריך.
מה שיפה בלהיות נשלטת כאילו חושבת, אחת כזו שיש לה סיבות ממש מנומקות ללמה חור תחת הוא מקום לגיטימי לשהות בו, או איך זה הרבה יותר נעים לה אם התחת היה תחוב במכנסיים והזיע והיא מלקקת עכשיו טיפות של חומצה בריח תחת,
זו ההרגשה שאת כאילו "יותר". מבינה יותר, מודעת יותר, בוחרת.
זה בולשיט כמובן, כי את לא, אבל הופך את כל רעיון השימוש למשהו לכאורה לגיטימי. לגיטימי עבורך.
את לא באמת רוצה שישתמשו בך. את רוצה שיאהבו אותך.
תאהבו את הילדים שלכם. תנו להם הכל ועוד קצת.
הם יגיעו לעולם ראויים יותר. פחות מפקפקים.
טיפה פחות חבוטים.
אני טובה באהבה, הרבה פחות בסבלנות.
ככה זה.
